קן לוין מעולם לא היה פורה במיוחד, אבל מנקודת מבט איכותית הוא כמעט לא החמיץ פעימה. נולד בשורות Looking Glass Studios עםגנב: פרויקט האפל, יצירת מופת בסיסית עבור המדיום שלמרבה הצער מעט מצוטט, תמיד דרש את זמנה בפיתוח, ולעתים מרגיז את המוציאים לאור. במיוחד עםBioshock Infiniteאומרים שהוא היה מנוכר יותר ויותר מהצורך להוביל צוות גדול, עד כדי כך שבסופה של אותה חוויה הוא השליך את Irrational Games מעל הסיפון והחליט להתחיל מאפס, והקים את Campfire Games, שלימים שונה שם ל-Ghost Story Games. ההוצאה היא תמיד Take-Two, שלא רצתה לוותר על אחד מהסופרים הנודעים ביותר שלה, ובכל זאת מסוגלת ליצור סדרה של מיליוני עותקים שרבים מדברים עליהם בהערצה היום.
זה היה 2013 ומאז לוין כבר לא השיקה שום דבר, נשארה לעבוד מאחורי הקלעים על פרויקט שנראה מקוטב מאוד ושעדיין לא הובהר עד הסוף: מצד אחד נראה שהוא מסוגל לפתח את ז'אנר הסים הסוחף ( או לפחות אנחנו מקווים שכן), מצד שני זה יכול להיות דומה מאוד לביושוק, עד כדי כך שיהיה מעין צעד אחורה עבור השאיפות שהביע לוין בשנים האחרונות. קשה ברגע זה להביע דעה בעניין, גם אם מה שעלהמניתוח כל הפרטים שפורסמו על יהודה בימים האחרוניםמייצר תמונה ורודה מהצפוי.
סיפור חשוב
בינתיים, נתחיל מהבסיס. יהודה מוגדר כיור בגוף ראשון שלנרטיב יש תפקיד חזק מאוד. בנוסף לשימוש בנשק, לגיבור, יהודה של התואר, יהיו גם כוחות דמויי פלסמיד,התקשרות נוספת למשחק Bioshock. אם נאמר כך, קשה למצוא איזושהי הפסקה מיצירות העבר של לוין. כמובן, אנחנו מדברים על תיאור גנרי כזה שהוא באמת יכול להכיל כל דבר. העניין מתחיל לעלות כשמדברים על הסיפור: יהודה מוצב בראש ספינת חלל, ה-Mayflower (ההומונימיה לכלי שהביא את אבות הצליינים לארצות הברית ב-1620 לא תברח מכם). המשימה שלו היא להעביר את מה שנותר מהאנושות לפרוקסימה קנטאורי, שם אמור להיות כוכב חדש דמוי כדור הארץ להתיישב. חבל שמשהו קרה במהלך המסע שהשאיר מעט מאוד ניצולים בחיים. כעת המייפלאוור נמצא בשדה אסטרואידים, קרוב מאוד ליעדו, אך מסתכן בקריסה ממש על קו הסיום.
בתחילת המשחקיהודה נדפס מחדש לאחר מותו, שנראה שהוא יודע היטב את הסיבות לה, ומכאן מתחיל מסעו להבין מה לעשות, תוך התייחסות לפילוסופיות הסותרות של שלושת המנהיגים האמונים על ניהול הספינה, כולם חלק מאותה משפחה: טום, שרוצה למנוע את ירידת המשימה של ה-Mayflower ויעשה הכל כדי לכבד את מה שנקבע במקור; הופ, בתם המאומצת של טום ונפרטיטי שממש רוצה להימחק בעקבות משבר אישי חזק; נפרטיטי, אשתו של טום ורופא שמאמין שבני אדם מיושנים ויש להם יותר מדי פגמים בייצור, כל כך הרבה שהיא רוצה להחליף אותם ברובוטים יעילים יותר. במשחק, היחסים בין שלוש דמויות המפתח הללו יפעילו דינמיקה נרטיבית שתהיה חשובה מאוד למשחק, כשיהודה יצטרך לבחור מדי פעם את מי לרצות ואת מי לא לרצות, מה שיוצר מערכת מורכבת מאוד של קשרים. נותר להבין מהי נקודת המבט שלו על המשימה כולה ומה המטרה הסופית שלו: האם הוא ידגל בחזון של אחת משלוש הדמויות או יראה שיש לו מטרות משלו?
אֶתגָר
אחד האתגרים שעמדו בפני לוין וצוותו היה אפיון הדמות. המחבר מעולם לא אהב להכניס קטעי סרטים למשחקיו, והעדיף לאפיין ולקריין את הדמויות בדרך אחרת. לדוגמה, ב-System Shock 2 הוא חשב על מערכת היחסים של הגיבורה עם הבינה המלאכותית SHODAN כמעט כשיתוף פעולה ידידותי, שנשבר ברגע דרמטי במיוחד, בעוד שב-Bioshock Infinite הוא החליט להציג בת לוויה אמיתית למסע, אליזבת, שפעלה כנרטיב. ציר אבל שלשחקן לא היה כוח עליו. עבור יהודה, לעומת זאת, הוא רצה לעשות צעד נוסף קדימה, לתת לדמויות את ההזדמנות להכיר את השחקן, באמצעות טכניקת עיצוב סיפור עבור אלהאותו הגדיר בראיון עם ג'ף קיגליכמו לגו נרטיבי: "יש לך חבורה של לבנים ארוזות מראש, מעוצבות היטב ומסוגלות לתקשר אחד עם השני. הם יודעים להתממשק אחד עם השני וזו הגאונות של הדבר: אפשר לבנות אותם. , וכמה דברים אתה יכול לבנות עם הלבנים האלה. "
הרעיון נראה מעורפל למדי ונצטרך להבין כיצד הוא יושם בפועל. אבל לוין המשיך והסביר ש"אז, כשלקחנו את המטאפורה של LEGO, התחלנו לחשוב, 'נוכל להשתמש באלמנטים מעוצבים שהם לא רמות שלמות ענקיות, אלא תת-אלמנטים כמו פיסות דיאלוג, יצירות אמנות, טקסטורות, מפות. , מפגשים, שלל, אפילו את הפריסה של כל החוויה ולפרק אותה לחתיכות מודולריות ואז להדריך את המשחק' כי זה לא כמו במיינקראפט, שם הכל נוצר על ידי סדרה של היוריסטיות מתמטיות כל האלמנטים הקטנים יותר במשחק ואז אתה מלמד את המשחק איך ליצור רמות טובות וסיפור טוב, ויותר חשוב, איך להגיב למה שאתה עושה."
אז יהודה יגיב להחלטות השחקן בצורה שונה לגמרי ממה שקורה בדרך כלל במשחקי וידאו נרטיביים: "אז כשאתה מחליט להגיד 'אני לא רוצה לעשות את זה, אני רוצה לעשות את זה', יהודה יודע איך להתנהג, בעוד שב-BioShock Infinite i שחקנים ניסו לעשות את אותו הדבר אבל המשחק נכנס לפאניקה ואמר, 'אני לא יכול לעשות את זה, אני לא יכול לעשות את זה'." אבל מהי המטרה הסופית של המערכת המהפכנית הזו לכאורה? לוין מסביר את זה במילים מאוד פשוטות: "איך אתה עושה משחק שמכיר אותך טוב כמו שאתה מכיר אותו?"
חושב על השחקן
וכאן לווין מאשר את ההבדל של יהודה לעומת ביושוק וכל מה שעשה קודם לכן: באופן שבו הגיבור מתייחס לסיפור ולמעשיו של השחקן עצמו, בסביבה חדשה לגמרי הרואה אותה מעורבת עד הפית: "אתה נכנס לנעליו של אדם שהוא לגמרי מרכזי בסיפור הזה ושבעצם גרם לאירועים שגרמו לקריסה של הספינה, בניגוד לרפיטור שמצאנו כבר חורבות". עם יהודה, לווין טוען שכןרוצה לחזור לחשוב על השחקן ועל הדרך שבה הוא מתייחס למשחקי וידאו. זה לא מנסה ליצור משחק פעולה גדול חדש, אלא כזה שבו אינטראקציה והשתקפות סביבו הם מרכזיים, כשלשחקן יש יותר כוח על איך מתפתחים אירועים ואיך להשפיע עליהם. הגיבורה שנואה מסיבות שיתגלו בנגינה גם אם שמה, "יהודה", כבר מעיד על משהו.
היא יודעת מה קרה לה, יש לה היסטוריה ארוכה עם המנהיגים האחרים וכוח, שלא מפורש על ידי לוין, בחר בה מעל כל האחרים להוצאה מחדש ולנסות לתקן את מה שהיא עצמה שברה. אחרי הכל, היא הסיבה למה שקרה ב-Mayflower, כפי שהסביר לוין בכנות.
בקיצור, הרעיון הכללי שהועבר על ידייהודה מרגיש כמו משחק שממוקד מאוד בסיפור שלו. יותר מכל דבר אחר בדרך לספרו והשלכות הסיפור עצמו. לוין גם הבטיח מגוון טוב בלחימה שניתנו על ידי המעצמות וכלי נשק רבים, אבל החלק המעניין ביותר הוא ללא ספק הנרטיבי, שיכול לעשות את ההבדל ולסמן עזיבה ברורה מ-Bioshock Infinite. שרק לוין יכול להתעלות על לוין?
