בלמצוא את עצמנו מולמכונת הבשר הממוצעת של ד"ר עובראין טעם להכחיש, קל להיכנע לאינסטינקט של חוסר אמון. Super Meat Boy היא קלאסיקה בסיסית, על הז'אנר שלה אבל גם על תפקידה בפיצוץ סצנת האינדי. עם יציאתו, יחד עם שלושה או ארבעה כותרים אחרים, הוא בעצם הגדיר את הפרמטרים שלפיהם משחקי פלטפורמה "מסורתיים" התפתחו מאז ואילך. והוא היה בין נושאי הדגל הראשונים של פיצוץ סצנת פיתוח עצמאית, אשר, למעלה מעשר שנים מאוחר יותר, מהווה כעת חלק מהותי מהמגזר הזה. הסיכון בדילול ערכו האיקוני באמצעות פעולות כאלה הוא כמעט חילול השם. וכמה פעמים, בעבר, ראינו ספין אופים באיכות מפוקפקת המקושרים לדמויות או מותגים מפורסמים. אבל אי אפשר למנוע מאף אחד סיכוי ולכן שמחנו לתפוס את הפנקס, בסופו של דבר הופתענו לטובה.
מודל ההתייחסות מפורש על ידי כותרת המשחק, שעושה כבוד ל-Mean Bean Machine של Dr. Robotnik, משחק פאזל המקושר ליקום Sonic the Hedgehog שיצא כבר ב-1993. המשחק הזה היה למעשה הגרסה המערבית של ה-Sonic the Hedgehog. תחילה Puyo Puyo, נולד ב-MSX2 ולאחר מכן הוסב לסגה מגה דרייב. כדי לנסות להפוך אותו לאטרקטיבי יותר באזורנו, החליטה סגה "למתג" אותו מחדש ולרכב על גל ההצלחה של סוניק, שכבר כבשה את העולם עם שני הפרקים הראשונים שלה. אנחנו מדברים אפוא על משחק קלאסי המבוסס על "חתיכות" שנופלות מלמעלה למטה לבאר ויש לשלב אותן על בסיס צבעים כדי לגרום להן להתפוצץ. בקיצור, זה משהו שראינו אלף פעם... האם באמת יש צורך לצבוע אותו מחדש עם נושא של דוקטור עובר כדי לנסות למכור לנו אותו מחדש בשם בדוי? אולי כן.
משחק פאזל מחורבן
המפתח לעניין טמון בדרך המשחקפיתוח ראשימנסה לעבד את הנוסחה כדי להעניק לה רעננות חדשה ולשלב אותה באופן נושאי עם ה"פילוסופיה" של Super Meat Boy. למעשה, ההתאמה לעבודה של Team Meat אינה מוגבלת רק להיבט האיקונוגרפי ובמקום זאת מנסה לשחזר את תחושת הקצב, הקדנס, הרוח האכזרית של חווית המשחק. המבנה הבסיסי מאוד קלאסי. אנחנו בעצם חייביםלשלב את החלקיםעל מנת ליצור שרשורים של לפחות ארבעה אלמנטים מאותו צבע, שבכך יתפוצצו, ואולי גם יוצרות שילובים של פיצוצים. כל פיצוץ תורם למילוי מטר ובמידה ומגיעים למכסה הנדרשת, הרמה הנוכחית הושלמה.
אבל השאר זה מה שמסבך את העניינים. ה"לבנים" שאנו שולטים בהן מורכבות מיצורים טרגיים בסגנון סופר בשר אמיתי, מבועתים, גוססים, שנועדו להגיע לסוף רע. הם ממש בשר תותחים. והבארות המרכיבות את הרמות מתמלאות בהדרגה בסכנות "סופר-בשריות", כולל מסורים עגולים, להבות, לייזרים ובוסים ענקיים. אם כלי המוות האלה פוגעים בכלים שכבר הופקדו בתחתית, הם הורסים אותם, אולי מסבכים את התוכניות של השחקן אבל לא גורמים נזק מוגזם. עם זאת, אם הם אפילו רק מרעים חתיכה שעדיין נופלת, שאנו שולטים בה, הם קורעים אותה ובכך גורמים ל"מוות" של השחקן, אשר לפיכך חייב להתחיל שוב מהמחסום האחרון. הרמות למעשה מחולקות למספר חלקים, מנוקדים במחסומים שמאפשרים לא להתחיל מאפס בכל פעם.
ככל שאנו מתקדמים, אם כן, המוּרכָּבוּתהם מתרבים. לדוגמה, התמודדנו עם רמה שבה הרצפה מורכבת ממסורים והדרך היחידה להסתדר היא להשתמש בלבנים כדי להפעיל מתגים שגורמים להופיע במות שעליהן להניח את החלקים. כדי להבטיח שהפלטפורמות לא ייעלמו לאחר מספר שניות, עם זאת, עליך לוודא שהמתגים יישארו לחוץ, ובכך לבנות מגדלים של חתיכות למטרה זו. אלא שיש גם מסורים מעגליים בתנועה, מוכנים להפיל את המגדל שבעזרתו אנו שומרים על לחץ על המתג. וברור שכאשר אנחנו מפוצצים חלקים, מה שגם יהיה סוג של המטרה, אנחנו מסתכנים בשיבוש הלחץ על המתג.
חרדה כאורח חיים
בעצם, רעיון המשחק הזה לוקח מהחוויה את תחושת הרוגע, המדיטציה, התכנון וההתקדמות האיטית שמשחקי פאזל מביאים איתם לרוב, לפחות בשלבים הראשונים. או, ליתר דיוק, זה דוחס את זה מאוד: אתה מוצא את עצמך זז במהירות, שומט חלקים בהתפרצויות, נמנע בזעם ממכשולים ומנסה לבנות (ולהרוס) הכל כמה שיותר מהר. התכנון קיים, כמו גם הצורך להבין את מה שנבנה, אבל הכל הופך להיפר דחוס בזמן קצר בהרבה, ויוצרדינמיקה שמזכירה אולי מעט אתגרי טטריס מרובי משתתפים, Puyo Puyo וכדומה. יתר על כן, המעגל הבלתי נמנע והאינסופי של מקרי מוות ותחיות מיידיות משחזר בצורה מושלמת את הדינמיקה האופיינית של Super Meat Boy של "אני מת, אני מנסה שוב, אני מת, אני מנסה שוב, אני מת, אני מנסה שוב, אני מת, אני מקלל, אני למות, אני מנסה שוב, אני מת, אני מנסה שוב, אני מת, אני מנסה שוב, אני זורק את הכרית על הקיר, אני מנסה שוב."
בקיצור, Mean Meat Machine של Dr Fetus, למרות האינסטינקט הראשוני, נראה שהוא לא רק משחק טוב ומהנה, אלא גםפעולה מכבדת ומרוכזתבמטרה להשתמש במותג מפורסם. אנחנו רק צריכים לחכות לשחרור, המתוכנן לשנת 2023 במחשב, פלייסטיישן 4/5, Switch ו-Xbox One/Series X|S.
מכונת הבשר הממוצעת של ד"ר עובר נראית כאילו היא יכולה להיות דוגמה ממש טובה לאופן שבו ניתן ליצור ספין-אוף אינטליגנטי ומכבד. היא דורשת מערכת משחקים מאוד קלאסית ומצליחה להמציא אותה מחדש דרך הפילטר של ה"מותג" שהיא מסתמכת עליו, ומוציאה משהו רענן ומרגש. נותר לראות כמה זמן זה יימשך והאם בטווח הארוך הקצב התזזיתי מסתכן בהשפלה של מכניקת הפאזל, אבל הרושם הראשוני חיובי מאוד.
ודאויות
- עדיין אי אפשר לעמוד בפני הסגנון הוויזואלי של Super Meat Boy
- הבסיסים של Puyo Puyo מעולם לא הפסיקו לעבוד
- ההמצאה מחדש של תוכנית המשחק עובדת היטב
ספקות
- מי שאוהב משחקי פאזל מתחשבים יותר עלול להתעייף מהקצב התזזיתי
- דרוש דמיון רב כדי להפוך את ה"סכנות" למעניינות לאורך כל המשחק
- לא מומלץ לבעלי לב חלש