הסמליות של צל הקולוסוס

רגשות מעייפים

עלילת המשחק היא הפשוטה מבין האגדות: נודד צעיר עם שם לא ידוע יוצא למסע למקום אסור, כדי לבצע טקס קסום שיכול להחזיר לחיים בחורה שאליה הוא קשור. הגיבור עומד בפני סדרה של ניסויים מפרכים, מתנגשים והורגים שש עשרה מפלצות בגודל מרשים, ובסופו של דבר,מקריב את ההקרבה הגדולה ביותר: ויתור על חייו שלו בתמורה לזה של אהובתו.לאיקו ולשומר האחרון, שבהתאמה מקדימות את צל הקולוסוס ובעקבותיהן, יש התקדמות נרטיבית פחות ליניארית (במיוחד השומר האחרון) אך יחד עם זאת שלושת הכותרים עוסקים בנושא ייחודי מכיווןכל הסיפורים של פומיטו אואדה מדברים על אהבה.

מצד אחד יש את מה שקושר את איקו ליורדה ואת גיבורת השומר האחרון לטריקו, אהבת אחים המותנית באמון הדדי שהגיימר רואה שנולד על המסך בעקבות מצב שלילי הקושר את שני הזרים. לעומת זאת, זו שבין The Wander ומונו היא אהבה אחרת, או ליתר דיוק, קודמתה.לא ניתן לנו לדעת מה קושר את הגיבור הצעיר לילדה,אם תחושה רומנטית עמוקה או אהבה שנולדה מקשרי דם, אבל ברור לכל אחד שהקשר בין השניים חזק ובלתי מותנה. זוהי נקודת ההתחלה להבנת כל המרכיבים המרכיבים את המשחק: Shadow of the Colossus היא מטפורה ענקית על אהבה, תחושה טהורה ויפה אך נושאת עמה משא כבד. מסעו של הגיבור במובן הזה הוא לא יותר מאשר אמתלה לייצג את המכשולים שעל לב מאוהב להתגבר עליהם, מבחנים כל כך קשים עד שהם נראים לפעמים כמו ענקי אבן בלתי עבירים.לאהוב זה מעייף, מאמץ שהשחקן עצמו חווה במהלך קרבות מול הענקים;אלה לא מפגשי בוס פשוטים שבהם אתה רק צריך "לנצח את המפלצת" כדי לקחת הביתה את הניצחון. יש להביס כל ענק בעורמה ובסבלנות ואת פתרון המחלוקת ניתן לסיים רק לאחר מחשבה מדוקדקת כיצד להמשיך.

הניתוח של האויב לוקח דקות ארוכות והקרבות אינטנסיביים ומתישים, מספיק כדי לגרום לשחקן לנשום לרווחה. עם ההתנגשויות האלה כמעט נראה שהמפתח מנסה לספק לקח למי שמחזיק בפנקס: קודם כל צריך להבין את בעיות החיים ורק אחר כך להתמודד עד לפתרון, גם אם זה אומר לבזבז אנרגיה או לנסות כמה פעמים אחרי שמגיעים ל- אדמה, מה שמתרחש ממש בצל הקולוסוס.אבל ההוראה נמשכת כי אין דבר כזה ניצחון מוחלט,תמיד יש צד אפל גם ברגע הכי משמח, המיוצג במשחק על ידי תחושת האשמה שתבוסת הענקים משדרת לנו. לראות את הענקים האלה נופלים תחת מכות החרב שלנו, קורסים בייסורים וחסרי חיים גורם לנו להרגיש רע, אחרי הכל, מה יש להם לעשות עם כל זה? במציאות, הקולוסים הם אפילו לא אויבים, הם לא יצורים ממאירים המאיימים על חיים חפים מפשע, הם יצורים נודדים הגובלים בארץ לא מיושבת.האויב הוא למעשה Wander.

אהבה הופכת אותנו ומערערת את כל הכללים כי כשאנחנו אוהבים אין נכון או לא נכון אלא רק האדם שאנחנו אוהבים. המכשולים שאוהבים מקומות בחיינו הם לא רק התנגשויות כי לפעמיםאפילו היעדרות היא מבחן שקשה לעמוד בפניו:בין ענק אחד למשנהו, המשחק מציע מפגשים ארוכים שבהם הגיבור, שאבד במפה לא ידועה, חייב למצוא את דרכו לקרב הבא. היעדר מרכיבי מילוי, כמו משימות צד, הוא חלל מכוון ורהוט המייצג בדידות. אבל אם יתמזל מזלכם, זה לא אומר שצריך להתמודד לבדו עם המסע הזה של אתגרים ובלבול ולמעשה הגיבור לעולם אינו לבדו: לצידו עומד הסוס אגרו,חבר נאמן ובלתי נפרדשרץ ברגע הצורך ללא קשר לסכנה.

אהבה ומוות

כשהאהבה טהורה וכנה היא מסוגלת לדחוף את מי שחשים שהיא בוערת בליבם לקורבנות קיצוניים: בתחילת המשחק הגיבור מוזהרעל המחיר שיצטרך לשלם כדי להשלים את הטקס, אבל זה בהחלט לא עוצר בעדו.Shadow of the Colossus נוטש את המטאפורה של אהבה ממש ברגע האחרון שלה כדי ללכת רחוק יותר ולגעת בוודאות גדולה נוספת של החיים. הנקודה המכרעת כמו תמיד היא לא מה מראים או מה נאמר, אלא בהיותו משחק וידאו, מה משחקים. הרצף האחרון, שבו וונדר נשאב לתוך גוף המים שלתוכו אמון זורק את חרבו, מסתיים רק אם השחקן ייכנע לכוח הגורר הזה: אתה יכול להכריח את עצמך עד שהאצבעות שלך מדממות אבל אין דרך לברוח מהרגע הזה,הדרך היחידה להמשיך הלאה ולהשלים את ההרפתקה היא לוותר.למרות שמעצבן את השחקן לקבל, זו המסקנה הנכונה לסיפור, אחרי שכל הגיבור, ואיתו השחקן, הוזהרו מההשלכות שתביא לסיום הטקס.

אבל בשלב הזה יש עוד לקח נוראי שצל הקולוסוס מזכיר לשחקן: מה שאנחנו עדים לו הוא בעצם מותו של ונדר, מוות שככזה לא ניתן להימנע ממנו...כי כולנו נולדים, אוהבים ומתים בחיים.הסיום האינטראקטיבי של המשחק מזכיר לנו שכמה אירועים כואבים בחיים, קודם כל מוות, אפשר להתגבר רק אם מקבלים אותם ואין שום דבר שאפשר לומר או לעשות כדי לשנות את מהלך הגורל. בפעם הראשונה שאתה מתמודד עם הסיום, השאלה שמגיעה לך באופן טבעי היא "השארתי משהו בחוץ? קולוסוס סודי, אולי כמה פריטי אספנות" אבל לא, אין מה לעשות מלבד לקבל את מהלך האירועים, גם אם נלחמנו, עמלנו, שוטטנו לשווא אבל מעל הכל אהבנו. התגמול המושלם, בהתחשב בכך שבמהלך ההרפתקה לא עשינו דבר מלבד לעבור מיעד אחד לאחר:לפעמים שווה להילחם בעוד שבאחרים המאמץ הגדול ביותר הוא לעצור ולצפות.כמו בתבוסת הענקים, רגע משמח לכאורה אבל עם טעם מר, גם הסצנות במהלך הקרדיטים רוצות להראות לנו את הצד החיובי של אירוע שלילי שכזה.

כי כן, הנדנדה שאנחנו מכירים מת אבל ההקרבה שלו אפשרה לו להיוולד מחדש כתינוק ובסצינות האחרונות אנחנו רואים מונו מתחדש מערסל את התינוק.לאהוב זה מעייף כי מעשה אהבה הוא מחווה בונה:כשאנחנו אוהבים אנחנו יוצרים מערכות יחסים, אנחנו בונים גשרים כלפי אחרים, אנחנו בונים בית ללב שלנו וגם אחרי שהתמודדנו עם אבל, רגע אפל, האובדן יהיה פחות כואב כי לא נהיה לבד בדיוק כמו Wander, בסופו של דבר , מוצא את המונו שלו.אף משחק וידאו לא הצליח לתאר נושאים אוניברסליים כמו אהבה, מוות וכל שאר האירועים הבלתי נמנעים שהופכים חיים לשווים חיים בצורה פואטית יותר.זו הסיבה ש-Shadow of the Colossus יישאר לנצח חקוק בהיסטוריה של משחקי הווידאו.