נינטנדו DS זכתה להצלחה החורגת מכל הציפיות הסבירות, והוכיחה שטעה כל מי שכאשר הוצג, לא הקדישו לה תשומת לב רבה. עם זאת, יש מטרה אחת שהוא לא הצליח להשיג, מטרה שנראתה קרובה, בהישג יד של חרט: תחייתן של הרפתקאות גרפיות. מאז יציאת ה-DS לשוק, שני המסכים ומסך המגע עוררו דיונים רבים לגבי שימושיות המשחק בפועל שלהם; למרות ההבדלים הבולטים יותר או פחות, כל המבקרים מסכימים שהפלטפורמה תהיה מושלמת להעלאת ז'אנר, זה של "הצבע והקליק", שהיה בסיסי בחיבור משחקי וידאו ואמנות. נראה שבתי תוכנה מודעים לעובדה זו, אולם רוב הכותרים שפורסמו הם רימייקים או הרפתקאות שאפתניות גרועות (כמו Another Code מאת Cing):סיבירDS, למרבה הצער, אינו יוצא דופן.
PC e DS
אי אפשר לדבר על זהסיבירעבור Nintendo DS מבלי להזכיר גם את הגרסה המקורית, שיצאה בשנת 2002 למחשב. ההרפתקה הגרפית הזו, שפותחה על ידי Microids, בניהולו האמנותי של בנואה סוקאל (קריקטוריסט צרפתי), זכתה בפרסים רבים וזכתה להצלחה ביקורתית ומסחרית גדולה, כשהיא מתעלה מעל הקהל הודות לסיפור המעולה, האווירה המעוררת והסגנון הגרפי הנעים שבו נעשה שימוש. ב-"הצבע והקליק" (המכונה בדרך כלל), אינטראקציה, בניגוד לרוב משחקי הווידאו, אינה בלב החוויה. מצד שני, כל ההיבטים האחרים הינם בסיסיים, הנחשבים לרוב כפלונסטיים, כמו הליווי הקול, הצילומים, התרחישים, אלמנטים שלוקחים, לפחות בהקשר זה, פונקציות המשפיעות על התוכן כמו גם על הצורה, כי ערכם נעלה. בהתחשב בחופש הפעולה המועט, חיוני שהנתיב הליניארי הממוקם מול השחקן יוצג היטב ומעל לכל, מוסווה בצורה מספקת כדי להיראות בלתי צפוי. מסיבה זו הפחתה שלסיבירב-Nintendo DS, מכיוון שמדובר בהפחתה ולא בגרסה מחודשת, זהו אתגר ש-Tetraedge "איבדה" מההתחלה: יש לפתח הרפתקה גרפית ביחס לאפשרויות שמציעה הפלטפורמה המארחת אותה, תוך אימוץ סגנון שמבטיח קוהרנטיות וכבוד אסתטי למשחק, לא משתיל כותר ממחשב למחשב נייד, מפתה ככל שיהיה. זה ניכר כבר מהרגעים הראשוניםסיבירהוא לא נוצר, וגם לא עוצב מחדש, כדי לשחק בניינטנדו נייד: הגרפיקה המדהימה של גרסת המחשב פשוט נראית מוגזמת ב-DS, מפוארת בפזיזות, כי היא לוקחת מקום מכל השאר, ויתרה מכך, זה כמובן גרוע יותר מאשר במקור. ניסינו לשמור על אותה רמת פירוט, לא לסלק אלמנטים מהבתים, והתוצאה הייתה הורדת הגדרת התמונה, עד שקשה לזהות את החפצים הקטנים על שולחנות הכתיבה או הרהיטים, הנחוצים לרוב עבור להמשיך את המסע; לפעמים זה אפילו מלחיץ להיות מסוגל לגעת בהם עם החרט, מכיוון שבנוסף לתגובת פקודה פחות ממצוינת, השטח שמאפשר אינטראקציה עם האובייקט קטן מדי. אפילו היבט הצליל נפגם, עד כדי כך שהמוזיקה היפה מצטמצמת לרוב לקטעים של שלושים שניות שחוזרות על עצמן ללא הפסקה; משחק הקול בוטל לחלוטין, ושוב הנזק אינו מוגבל לאספקט בודד של המשחק, אלא מתרחב לנרטיב ולכן, בהכרח, מערער את החוויה כולה. הדבר הכי רציני בכל השינויים האלה הוא לא הקיצוצים כשלעצמם, כי מי לא שיחקסיבירקודם לכן הוא לא יבין זאת, אלא את העובדה שהם לא היו מאוזנים בשום צורה. המשחק לא תורגם עם האלפבית שהפך לזמין על ידי ה-DS, הוא פשוט סונן על ידי המגבלות של המחשב הנייד, כך שההרפתקה עצמה נראית מסונכרנת: אפילו לאחר שלא ניסיתי את המקור, משחק את הגרסה הזו שלסיביראתה יכול להרגיש שחסרים כמה חלקים והרבה מאוד פרטים.
מתחיל
למרות הפגמים הרבים המגבילים את השאיפות של משחק Tetraedge,סיבירעם זאת, זו נותרה הרפתקה גרפית טובה, שעלילתה הסיפורית עדיין מסוגלת לרגש ולהפתיע. מערכת הבקרה מבוססת אך ורק על שימוש במסך המגע, הן בשלב החקירה והן בפתרון החידות: כאמור היא לא מדוייקת במיוחד, אך דווקא האזורים הזעירים שייבחרו הם שמעצימים בצורה דרמטית את פגמיו. ברמה הסגנונית, למרות המגבלות שמטילה ה-DS,סיבירעדיין נותרה אחת היצירות המעודנות והמעודנות ביותר במחזור היום: הרחק שנות אור מקנוני הפופ המונותמטיים העוטפים בצורה חולנית את עולם משחקי הווידאו, היצירה של סוקל בולטת במהות האוונג-פופ שלה, המשלבת בחן ארט נובו ופנטזיה, והופכת אותם. באופן קסום נראה כמו דבר אחד. דווקא הכיוון האמנותי שומר על האיכות שלסיביר, כי הוא חזק יותר מכל תת-קוואסט חתוך, כל דמות שחוסלה או פאזל שהותאם בצורה גרועה. לקיחת תפקידה של קייט ווקר עוסקת גם ב-DS גם משום שאם הנרטיב נפגע חלקית מחוסר הכוח של המחשב הנייד, העלילה נותרה מעניינת: נשלחה על ידי משרד עורכי הדין שלה בכפר נידח בצרפת (סוריאליסטי ל בלשון המעטה) כדי לסיים את רכישת מפעל צעצועים, הגיבורה הצעירה מוצאת את עצמה עד מהרה מסתבכת עם דמויות מטורפות ובעיות שאי אפשר לחזות. לא הגרסה הכי טובה שלסיביר, אבל למי שמעולם לא שיחק בו, ובמיוחד למי שאין לו הזדמנות ליהנות ממנו במקומות אחרים, איטרציית ה-DS עדיין נותרה אלטרנטיבה טובה.
הֶעָרָה
סיבירזוהי אחת ההרפתקאות הגרפיות המוערכות ביותר של העשור האחרון בשל איכות העלילה, הקריינות והגרפיקה, אך מעל לכל הסגנון הסגנוני, כמעט אוונג-פופ, המשלב בחן פנטזיה וארט נובו. גרסת ה-DS היא ללא ספק המהדורה הגרועה ביותר, המשחק הושתל על המחשב הנייד ללא שמץ תשומת לב, והוא נכה בכמה חלקים; עם זאת, למי שאין לו הזדמנות ליהנות ממנו במקום אחר, זה בהחלט כותרת ששווה לקחת בחשבון.
מִקצוֹעָן
- מעולה מבחינה סגנונית
- אווירה מעוררת
- עלילה מובנית היטב
נֶגֶד
- בקרות לא מגיבות
- מוזיקה שחוזרת על עצמה
- זו הגרסה הגרועה ביותר שלסיביר
