Dragon Quest Monsters: The Dark Prince, סקירת הרפתקה לאספני מפלצות

שבע שנים חלפו מאז ש-Square Enix פרסמה את Dragon Quest Monsters: Joker 3 ביפן, ואנחנו המערביים הגענו לגרוע עוד יותר בהתחשב בכך שהוא אף פעם לא היה מקומי אפילו באנגלית. אנחנו צריכים לחזור ל-12 שנים לפני אם אנחנו רוצים לדבר על מפלצות ה-Dragon Quest העדכניות ביותר שיגעו בחופינו: Joker 2 ב-Nintendo DS, אשר עבור חלקם - נישה קטנה של מעריצי הארדקור - הייתה האלטרנטיבה האמיתית היחידה לכוח המופרז של פוקימון. התת-ז'אנר הוא זה, למעשה, ואנחנו מבלים בזה זמןלאסוף, לשלב ולגדל מפלצותלהתחזק, אבל בדימויים שנוצרו בשיתוף אקירה טוריאמה.

ה-Dragon Quest Monsters החדש, שאינו ממשיך את סדרת הג'וקר אבל הוא סיפור בפני עצמו, יצא בשקט: מעט מאוד שיווק, קוד הביקורת הגיע מאוחר מאוד למערכת, קמפיין פרסומי מוגבל אפילו ביפן שבו סדרת האם פופולרי כבר עשרות שנים. חששנו מאכזבה, אבל אצלנוסקירה של Dragon Quest Monsters: The Dark Princeאנו מסבירים מדוע כדאי לשקול זאת אם אתה אוהב את הז'אנר.

הסיפור האמיתי של פסארו

בואו נתחיל מהנחה שלא צריך לשחק בשום דרקון קווסט כדי להבין את הסיפור של הנסיך האפל, שמייצג אפוא איטרציה בפני עצמה, אם כי הוא בהשראת ביסודו של Dragon Quest IV: Chronicles of the Chosen . הגיבור הוא למעשהפסארו, כלומר, "האיש הרע" בפרק הרביעי בסדרה הראשית: בעצם מספר לנו הנסיך האפלהרקע לעלייתו לכס המלכות של נדיריה, תיקון ההתמקדות בכמה נקודות נרטיביות כדי להפוך את הסיפור החדש - שב-Dragon Quest VI היה למעשה פלאשבק - זורם ומרתק יותר. בוא נגיד שזה עזר רק חלקית, כי השורות הראשונות, למרות שהן דרמטיות, ממש מייגעות.

בפועל, פסארו הצעיר, בהיותו בנו של מלך המפלצות, נדחק כל הזמן על ידי בני אדם למרות אופיו הנדיב. סדרה של אירועים טרגיים מובילים אותו לחפש את אביו רנדולפו כדי להפיל אותו, אולם פסארו בסופו של דבר מוגלה ומקולל: הוא כבר לא יכול לתקוף את המפלצות. שנים מאוחר יותר, האנטי-גיבור שלנו מצא פינה של שלום, אבל הוא עדיין שוקל נקמה ויש לו רק הזדמנות אחת להשיב לעצמו את כס אביו:להפוך לאלף מפלצות.

וכאן אנחנו נכנסים, אבל בשלב זה עברה כמעט שעה מתחילת המשחק. ההקדמה באמת איטית מאוד אבל חייבים להודות שהבחירה לשים את עצמנו בנעליו של נבל (עתיד) מעוררת סקרנות מסוימת, למרות שפסארו נכנס לקטגוריה של גיבורים שקטים: פתרון שמכבד את הקנונים של Dragon Quest אבל מה שלא מתאים לתסריט הזה. גם בגלל שהשעות הבאות די איטיות. הסיפור מציג כמה דמויות שמתייחסות ישירות ל-Dragon Quest IV ושיעלו את החיוך הנוסטלגי ביותר, כגוןהנבחרים ורוזה, תמיד שומר על טון בין הרציני לפן שפחות או יותר עובד, אבל ממשיך בשלבים, גורם לנו לעבור בהכרח לטורניר גדול של מאלפי מפלצות.

במציאות, משהו קורה לקראת אמצע המשחק שאיננו צופים בו ואשר מעלה משמעותית את הנרטיב, ושולל ממנו את חוסר הרלוונטיות הנראית לעין: אם עד לאותו נקודה הסיפור נראה כעילה שמצדיקה את החיפוש אחר מפלצות להתקדם. בקבוצות הטורניר, לאחר יש רושם לשחק אJRPG אמיתי, גם בגלל שבהרבה בחינות הנסיך האפל הוא כותרת תפלה למדי לתת הז'אנר שאליו הוא שייך.

ואנחנו לא מדברים על המגזר הטכני, שעליו בכל מקרה חשוב לפתוח סוגריים רחב. Dragon Quest Monsters: The Dark Prince לפעמים נראה כמו אנימה ולא רק הודות לעיצוב דמויות איקוני מאת אקירה טוריאמה, אבל גם לניקיון הכללי שמייחד כל מסך, תמיד ברור ומפורט. הערכנו מאוד את בניית אזורי המאקרו הניתנים לחקירה, אבל גם ומעל לכל את הדינמיקה שלעונות השנהשעוקבים זה אחר זה לפי טיימר פנימי ואשר משנים לא רק את צורת המפה - למשל, בחורף המים קופאים ומאפשרים לך להגיע לפלטפורמות חדשות - אלא גם את המפלצות לאיסוף: כל עונה משנה חזותית את הסביבה, לעתים קרובות באופן יצירתי למדי, והשילוב של עונות השנה והשפעות האטמוספירה מפצה על הגודל הקטן של התרחישים.

מצד שני, ההופעות ב"הנסיך האפל" משאירות מה לרצות. אולי לא ברמה של פוקימון ויולט וסקרלט, אבל הכותר של Square Enix מועדבעיות רגילותעולמות פתוחים שאפתניים מדי: טקסטורות רוחשות, פופ-אין פתאומי של דגמי תלת מימד, ירידה ניכרת בקצב הפריימים. זה נשאר לגמרי ניתן לשחק, אבל ראינו כותרים הרבה יותר מורכבים פועלים הרבה יותר טוב, כך שקשה להישאר אדיש. בדיוק כמו שאתה לא יכול להעמיד פנים ששום דבר לא קרה אם הפסקול יתנגן שוב בפעם המיליוןmidi מאת Koichi Sugiyama, אותם אלו ששמענו כמעט בכל דרקון קווסט. זה לא שאנחנו מצפים למהפכה בן לילה, אבל שינוי קטן בקצב יעשה רק טוב למותג הזה.

חיות פנטסטיות ואיפה לאלף אותן

מי ששיחק ב-Dragon Quest Monsters הקודמים ירגיש מיד בבית בנסיך האפל, ואכן אולי יכיר טוב יותר את מגבלותיו בהתחשב בעובדה שאחרי כל כך הרבה שניםציפינו לכמה שינויים מהותייםלנוסחה המוכחת. Square Enix, לעומת זאת, העדיפה ללכת בלי להיכשל, גם לפשט קצת דינמיקה אולי כדי לכבוש קהל רחב יותר ומתמצא יותר במעין ריסטארט שלכל הדברים יש סיבה משלו. הנסיך האפל הוא לא כותרת על מפלצות אספנות מעודנות כמו Shin Megami Tensei, וגם לא רב-גונית כמו פוקימון מהדור האחרון, למרות שיש לה בסטייה של למעלה מ-500 יצורים בצד שלה.זה משחק שקל לפיצוחעם קורט הכנה, אבל גם היופי בתת-ז'אנר הזה קיים, עם כל הכבוד למצב מרובה משתתפים, שחסר יומרות ספורט אלקטרוני, נחשב יחסית.

לאחר שאמרתי את הנחת היסוד הזו, שבה אנו למעשה אומרים לכם שתחת "איזון" במילון, בוודאי לא תמצאו את השער של Dragon Quest Monsters: The Dark Prince, יש לומר שה-לוּלָאָהותמיד מרתקומנומק, והרצון לגלות מפלצות ושילובים חדשים הופך לרוב לבלתי ניתן לעמוד בפניו גם הודות לאירוניה המצוירת של הסדרה.

היינו מעדיפים עוד כמה שיפורים לאיכות החיים, כמו מעין קומנדיום בסגנון Persona או Shin Megami Tensei כדי לשחזר את המפלצות שנצרכו בפיוז'ים, או מערכת גיוס חדשה שאינה מבוססת רק על הרגילהפגנת כוח: בעיקרון, אם אנחנו רוצים להוסיף מפלצת חדשה לצוות, נצטרך להפתיע אותה בכך שהיא תתחיל להכות את חברי המפלגה שלנו. התקפות מגדילות אינדיקטור, אבל ההצלחה תלויה בחלקה במזל ובעיקר בכוחן של המפלצות שלנו, ולכן לעתים קרובות יש צורך "לטחון" ולחזק אותן אם אתה רוצה לשכנע אויב להצטרף למטרה שלך. כִּביָכוֹל.

המערכת עדיין מסורבלת כיום, אבל נכון גם שהיא מעודדת את התפתחות המפלצות שברשותנו. הבעיה היא שגם כל השאר קצת מסורבל. המדריכים אינם מסבירים בבירור היבטים מסוימים של המשחק, כגוןfusion, המאפשר לך לשלב שתי מפלצותביצור חדש שיירש כמה כישרונות מיוחדים, או הקצאת מיומנויות שמבטיחות מרווח טוב של התאמה אישית.

כמה מפלצות - החזקות ביותר, באופן טבעי - מתקבלות רק באמצעות מיזוג של מספר יצורים בשילובים יותר ויותר מסובכים, אבל אין צורך בהחלט לפתוח אותן כדי לסיים את המשחק, גם אם כמה בוסים נוטים לתפוס את השחקן לא מוכן עםעליות בלתי צפויות ברמת הקושי: העקומה בהתחלה מאוד מאוד רכה, אבל בשלבים המתקדמים האתגרים הופכים להיות תובעניים משמעותית, במיוחד במבוכים.

במובן מסוים, זה כאילו Dragon Quest Monsters: The Dark Prince שינה פרספקטיבה מהאמצע והלאה, כאילו בשעות הראשונות Square Enix לא הייתה בטוחה בדיוק לאיזה כיוון היא רוצה לקחת. בהתחלה נראה שהוא רוצה לספר סיפור עמוק ושובר לב, ואז הנרטיב משתטח כדי לפנות מקום למשחקיות, שעם זאת לא מספקת לחלוטין עד שההיתוכים נפתחים ונתחיל להציץ במינימום מורכבות. בסך הכל, המשחק נהיה מעניין לקראת האמצע; השעות הבאות איתוכן סופי מספקהם מתגמלים את המאמץ, אבל החשד שלנו הוא שרק מעריצים מושבעים של Dragon Quest Monsters יוכלו לעמוד בקצב. וטוב להם.

מסקנות

Dragon Quest Monsters: The Dark Prince הוא לא כותר מושלם, ואחרי כל כך הרבה שנים ציפינו למשהו יותר מהסדרה המקבילה שאליה הוא שייך, אולם זו נקודת פתיחה טובה שגם ומעל הכל מכוונת למי שמעולם לא שיחק את הספינים הקודמים. רק חבל על ההופעות הנמוכות והקצב הלא ברור במחצית הראשונה של המשחק: בהתנגדות, אתה מגלה כותר שבוודאי ישמח את אספני המפלצות ואת מעריצי Dragon Quest.