הביקורת על Steredenn: Binary Stars

חלק מהמשחקים נותרים אטומים, מטבעם, לאבולוציה האופיינית של ז'אנרים בתחומים הטכנולוגיים והמבניים. יריות דו-ממד (או Shoot'em Ups או "Shmups"), למשל, פשוט לא יכולים להכיל חידושים בולטים במכניקה הסטנדרטית שלהם והם גם חסינים למדי בפני אינטגרציות טכנולוגיות במונחים גרפיים, כי אם לומר את האמת אין דבר נחמד יותר ממפת סיביות דו-ממדית. למשחקים האלה, אפילו בימינו. אלו הם אלמנטים שבהכרח מאלצים את הכותרים הללו להישאר מוגבלים בנישה, משום שהם מתנגדים בעצם לקבל את השינויים שנכפים על ידי התפתחות השוק ושינויי הטעם של הציבור ההמוני, מה שמייצג גם נקודה חזקה בשמירה קסם שלם. מה שניתן לעשות במקרים אלו הוא אפוא לפעול לפי אלמנטים משניים של המכניקה האופיינית ולהציג כמה מושגים חדשניים, דבר המסמן חוסר המשכיות מסוים עם העבר תוך שמירה על השורשים המעוגנים היטב בקנונים הקלאסיים.

אם הפעולה תצליח, למשחק המתקבל יש את מה שנדרש כדי להיות מאוד מעניין וזה בדיוק המקרה עם Steredenn: Binary Stars, יורה גלילה דו-ממדי שפותח על ידי Pixelnest Studio ויצא לפני שנתיים במחשב, פלייסטיישן 4 ו-Xbox One אך רק כעת מגיע ל-Switch, בהמרה שכנראה גם מייצגת את הביטוי המקסימלי שלו. קונסולת נינטנדו כבר הוכיחה שהיא יכולה להוסיף קסם מסוים לכותרי אינדי רבים, ולו רק בגלל האופן שבו אמנות הפיקסלים נוטה להיראות על המסך הזה, אבל זה הצגת מצב שיתוף פעולה עם שני Joy-Cons הניתנים להסרה. גרסת כוכבים בינאריים ללא ספק עדיפה על המקור.

יקום אקראי

הרעיון החדש שסביבו נבנה Steredenn: Binary Stars הוא יצירה פרוצדורלית של רמות, מה שהופך כל משחק לשונה ובכך משנה באופן מהותי את הבלתי משתנה של הגלים ודפוסי ההתקפה של אויבים ובוסים של יורים קלאסיים על ידי הצגת ה'אלמנט האקראי'. כל משחק מתחיל בדיוק באותה צורה, כשספינת האם שלנו מושמדת על ידי התקפת חייזרים והמעבורת הקלאסית מוצאת את עצמה לבד כדי לעמוד בפני התקפות של כמויות אדירות של אויבים, אבל הנטייה של האחרונים ושל האסטרואידים, דפוסי ההתקפה שלהם. והאירועים שאנו נתקלים בהם משתנים בכל פעם. לכן הרמות נראות תמיד שונות בקצב ובתוכן תוך שמירה על התרחישים ללא שינוי, שהם למעשה די פשוטים ומאופיינים בצורה גרועה. רמת הקושי, לפי מסורת הז'אנר, היא בהחלט גבוהה וזה קובע בעיה מבנית הקשורה להכנסת הדמות הפרוצדורלית: השמפ הוא למעשה משחק המבוסס בדרך כלל על ניסיון, שבו השחקנים המומחים ביותר מנצחים כי הם מסוגלים לדעת או לחזות את התקפות האויב ואת האסטרטגיות לאמץ, כמו גם להיות בעלי רפלקסים מהירים במיוחד.

אלמנט זה הולך לאיבוד עם בנייה אקראית של אירועים ולכן היה צורך להחליף אותו בפתרון אחר: ההקדמה הספציפית השנייה ב-Steredenn היא הרחבה מתמשכת של היכולות של המעבורת ושל השחקן, משחק אחרי משחק. במובן הזה,המשחק נראה כמו סוג של רוגלי, עם הצורך תמיד להתמודד עם האתגר מההתחלה ברגע שהאנרגיה מגיעה לאפס אבל עם יכולות חדשות שמתגלות עם כל משחק ואפשרות לבחור מעבורות משודרגות חדשותאם יעדים מסוימים שהוגדרו במשחק הקודם הושגו. כדי לתמוך במבנה כזה, Steredenn חייב להיות בעל רמות קצרות שיכולות לעודד אותך להתחיל מאפס מבלי להעניש יתר על המידה, ובמובן הזה זה עובד טוב מאוד גם הודות להקשר הנייד, שמעורר משחקים קצרים ותזזיתיים ונוטה לא להתעייף אתה בחוץ יותר מדי.

התלקחויות חלל

הפשטות הכללית של הגרפיקה, המפורטת וגם ניחנת באופי מסויים אבל לא עשירה במיוחד, גם הופכת את הפעולה על המסך די ברורה, וזה בהחלט חשוב במשחק שלעיתים קרובות הופך לגיהנום של כדורים, או מציג התקפות שקריאתן ב- מהירות קיצונית הופכת הכרחית להישרדות.קצת צורם שתחושת הנזילות אף פעם לא לגמרי משכנעת, בהתחשב בכך שבמשחק כזה יכולנו אולי לכוון ל-60 פריימים בשנייה, מטרה שנראה שלא הושגה, אבל הפעולה תמיד נשארת ניתנת לניהול מושלם, כמובן בגבולות היכולות של השחקן. האקשן מלווה כל הזמן בפסקול המותאם בצורה מושלמת לתפקיד, עם נגינה בגיטרה רוק קשה שמחזירה את האווירה של Thunderforce, עושה את הפרופורציות הנחוצות. למרות כמות טובה של אויבים ומגוון רחב באמת של כלי נשק ושדרוגים שניתן לכבוש על המגרש, קרבות הבוס (למעט האחרונים) נראים אנונימיים למדי. אלו רגעים מאתגרים מאוד גם בגלל הדפוסים האקראיים, אבל אנחנו די רחוקים מבוסים איקוניים מסוימים של סדרות מפורסמות כמו R-Type ודומותיה.

הצורך לשמור על ביצועים מצוינים לאורך כל המשחק לא קשור רק לחיפוש אחר ניקוד גבוה: מכפיל הנקודות, שגדל עם השמדת האויבים ומתאפס בסופו של דבר אם אנחנו סובלים מפגיעות, מאפשר לנו גם להרחיב את הכוח ואת הטווח. של כלי הנשק, ולכן התגלה כמרכיב הכרחי להתקדמות בין הרמות והפיכתו לחלק בלתי נפרד מהמשחק. בְּסוֹף,אזכור מיוחד למצב השיתוף הקיים בגרסת Switch זו: הפשטות שבה אפשר להקים מרובה משתתפים פשוט על ידי שיתוף של שני Joy-Cons ומה שידוע, ואפשרות המשחק הזו מהנה במיוחד ב-Steredenn: Binary Stars, כשהרעיון המיוחד של חטיף האנרגיה משותף על ידי שני השחקנים מה שהופך את הפעולה למגובשת ומשתפת אפילו יותר, ומציע אלטרנטיבה מצוינת למצב הסטנדרטי.

מסקנות

הכללת אלמנטים מבניים חדשניים ב-Shoot'em up היא פעולה מסוכנת, אבל Steredenn: Binary Stars מצליח בהתערבות העדינה הזו בכך שהוא מציע חלופה תקינה מאוד למכניקה הקלאסית. הבנייה האקראית של הרמות עובדת טוב במיוחד עם מכניקת ה-roguelike הכוללת התחלה מאפס בכל משחק, אבל עם מודעות לקידמה מסוימת שיש לקחת איתך במונחים של ידע ובונוסים לא נעולים. התוצאה היא יורה מעניש ולעיתים מתסכל, אבל קשה לוותר עליו גם בזכות המשחקים הקצרים והתכופים שיכולים לצוץ, פרצי משחק קלאסיים של ממש ב-Repeat.