רבים מאלה שניסוהִמנוֹןהם לא מדברים על משחק רע, אלא על משחק שלעולם לא מפתיע. אתה נשאר שם, עושה את שלך, מתאים את הכידון שלך, עושה את המשימות העיקריות, שנראות יותר מדי כמו משימות צד בכל MMO, ומתקבץ עם החברים שלך. בשעות הראשונות אתה טס כמו משוגע כי זה כיף לעשות, בינתיים אתה מחפש אויבים להילחם כי כיף לעשות את זה גם, אבל כמה זמן זה יכול להימשך? במובן שבו אתה מבין במהרה שאין תמריץ חזק לחזור על אותו מחזור משחק שוב ושוב. להיות מתוגמל עם ציוד יותר ויותר חזק עובד, חלילה. אחרי הכל, זו מערכת שנחקרה על חולדות, אז היא תקפה מאוד גם לגיימרים, אבל משהו עדיין לא מסתדר.
למרות הפיצוצים, למרות הצד הטכני המעולה, הטעם תפל. נראה שהכל במקומו, נראה שהכל עובד, אבל אין דבר שגורם לחוויית המשחק להמריא או, יותר נכון, שהופך אותה לבלתי נשכחת. אם חושבים על זה, זו תחושה שהרגשנו לא פעם בשנים האחרונות, כשכל הכותרים האלה מתוכננים להימשך ללא הגבלת זמן. בואו נקרא לזה הדרמה של תכנון עשר שנים, שאם נרצה נוכל לקרוא אותה כצורה של עיקור מונע של מוצרים שחייבים לערב את הקהל הרחב ביותר האפשרי, אך מבלי לעוות אותו לעולם; הם יכולים לספר סיפורים אבל לעולם לא יכולים להגיע לרגע מכריע, בעונש של איבוד עניין עם ירידה יחסית בהזרמת ההכנסות.
זו סנסציה שכבר חווינו באינספור משחקים כשירותים, שהופכים אותנו לזקנים רבים המבלים את ימיהם מול אתרי בנייה: המשחקים יוצאים לא גמורים ואנחנו עומדים שם צופים בעבודות התמיד המתנהלות ומחכים להם. אותם להשתפר עד שנבין שעכשיו אנחנו עייפים ושמה שאנחנו עושים כבר לא נראה אפילו משחק. הרי אין גאאס אחד עם סיפור שהוא פחות מבינוני או גרוע מכך, שאינו דומה לאופרת סבון זולה. אין דבר שמזעזע או מזעזע, שום דבר שבאמת שווה לדבר עליו מחוץ למשחק. אנחנו תמיד מגיעים לרגע מפתח שנפתר על ידי המתנה לעדכון כלשהו שיוביל אותנו לרגע המפתח הבא. אנחנו אסירים, כבר לא משתמשים.
אחרי הכל, הם משחקים כשירותים... זה עצם שמו של המודל הכלכלי שחתך מושגים כמו ניסיון והפר אחרים כמו מעורבות, שהפך לאמצעי לתכנן אסטרטגיות להפיכת משתמשים משחקנים למשלמים. בעצם מה יותר מוזרהִמנוֹןהוא שנוצר על ידי צוות שבנה את תהילתו על סיפורים בלתי נשכחים, מאפוס הפנטזיה של שער בלדור, ועד לפרשנות המחודשת הגדולה של היקום של מלחמת הכוכבים שהופעל עם אבירי הרפובליקה הישנה, ועד הטרגדיה של שלוש המיסה הראשונות. אֵפֶקְט. Anthem עובד, איך Destiny עבד, איך The Division עבד ואיך כמעט כל הכותרים מהסוג הזה עובדים, שאחרי הכל יש להם תקציבים לא פרופורציונליים ואי אפשר שלא לעבוד. הטרגדיה היא שבסופו של דבר אנחנו אפילו לא זוכרים אחד מהם. הם שירותים... מי יתלהב מאוטובוס? הם צריכים לגרום לך לשלם על הכרטיס לפחות עשר שנים, לא להיכנס למצפון שלך.
