הודות ל-Square Enix, Tomb Raider היא אחת מאותן סאגות "חינניות" שראו אתחול עם שני פרקים מוצלחים כבר ולא קריסה בלתי נמנעת ודרמטית, איתה היא כבר התמודדה בגלל Underworld: Rise of the Tomb Raider,שיגיע בקרוב גם לפלייסטיישן 4, בולט כאחד ממשחקי הפעולה הטובים ביותר בשוק, המסוגל לעמוד בקצב של יריבתו הישירה Uncharted; שינוי קיצוני במערכת הלחימה ובחלק מהמשחק, קו עלילה חדש ומראה שונה מהרגיל של הגיבור מבססים נקודת שיא בסאגה,אולי אנחנו עומדים מול הטומב ריידר הטוב ביותר אי פעם... או אולי לא?אם אנחנו רוצים לדבר על חדשנות, מהסוג הכל כך קיצוני שאפילו השחקן הפתוח ביותר מעקם את האף, היה פרק שנים רבות לפני העלייה שבפוטנציה היו לו את כל האפשרויות להצליח... ובמקום זאת היה למרבה הצער הנקודה הנמוכה ביותר של הזיכיון. הבנת למה אנחנו מתכוונים?אסאטו, מלאך החושך.
Tomb Raider: The Angel of Darkness, הפרק עם הפוטנציאל הגבוה ביותר בכל הזיכיון
לא קטלני
"בין לומר לעשייה יש ים של הבדל", אומר הפתגם, ועם כותרת שיכולה להיות די מעניינת אבל שבמציאות היא זבל, אי אפשר להגיע רחוק. עם זאת, למפתחים היו אינטואיציות רבות לחולל מהפכה במשחק, מה שסימן בזמנו את המעבר בין קונסולת הפלייסטיישן הראשונה לשניה. מכיוון שיש הרבה אלמנטים לא טיפוסיים של הפרק השישי בהשוואה לסאגה הקלאסית, נתחיל צעד אחר צעד.כמו באתחול מחדש, מוקד חשוב במשחק היה מערכת הלחימה:באופן שטחי הכותרת שמרה על הסגנון הקלאסי אבל שני חידושים גדולים שולבו.
הראשון היה מיוצגמגישת התגנבות וקרב יד ביד,גורם מאוד שימושי שהלך טוב עם נמלט ורוצה את לארה שלעתים קרובות יכלה להיגמר לה התחמושת או שאולי, במקרה של התגנבות, פשוט לא רצתה למשוך תשומת לב לעצמה. חדשות גדולות נוספות, שהתחדשו רק בעולם התחתון בעקבות ביקורות רבות שכוונו לסאגה במשך שנים, היאהכנסת נשק חם שאינו קטלני, שב"מלאך החושך" היה אקדח טיזר ובעולם התחתון רובה חיצים הרגעה. זו גם בחירה מאוד מעניינת והגיונית ובהתאם לקו העלילה, בהתחשב בכך שהשחקן מוצא את עצמו לעתים קרובות מבקר במקומות מלאים באזרחים, כמו כל החלק המוקדש למוזיאון הלובר. מתנגדים רבים של הזיכיון תמיד מצאו חוסר עקביות עמוק בין החיוביות של דמותה של לארה, אישה תרבותית ומשכילה, לבין הנונשלנטיות שלה בשחיטת כל מה שנקרה בדרכה, מאנשים ועד בעלי חיים. בשני המקרים, לעומת זאת, המשחק הראה בעיות רבות בגללממשק הפיקוד היה מורכב וכמעט אף פעם לא הבטיח הצלחה מושלמת עם אחיזת החנק או מגע גוף אל גוףלמרות שלעתים קרובות מאוד היה נוח להוציא אותם להורג מכיוון שהבינה המלאכותית של האויבים הייתה שווה לזו של תפוח אדמה מבושל. ה-K2 Inpactor וה-Dart SS (רובי טייזר) היו לא מאוזנים להפליא וחזקים מכדי להיות נשק לא קטלני.
אני מרגיש חזק יותר!
שתי תוספות משחק בולטות נוספותהם היו מערכת הריפוי של הדמות אבל מעל הכל התקדמות הכוח של לארה.באשר לתרופות, אל המדיקית ההיסטורית הגדולה והמדיקית הקטנה הצטרפו חטיפי שוקולד, כדורים ותחבושות עם חמישה חפצי ריפוי עם אחוזי טעינה של חיים ממינימום של 10% ל-100%.
הגורם השני הרבה יותר כובש, גם בגלל שהוא עוד אחד מאותן תוספות שנראה היה שרצו להפוך את המשחק לאמין יותר. כולנו תהינו לפחות פעם אחת בחיינו איך לארה יכולה להיתלות ממדפים במשך שעות מבלי להתעייף... והתשובה הייתה ללא ספק "זה משחק וידאו!".ב-The Angel of Darkness, לעומת זאת, מוצגת מערכת מסוימת של שדרוג החוזק של לארה, אשר משפיעה מאוד על שלבי הפלטפורמה של המשחק.בתוך הרבדים האינדיבידואליים היו אובייקטים לאינטראקציה איתם סימנו עלייה בכוח הפיזי של הגיבורה, מלווה ב"אני מרגישה חזקה יותר" שלה; ארגזים לזוז, דלתות להתקלקל וכדומה חיזקו את לארה שלנו וזה תורגם לסרגל כתום שגדל לאורך ואשר ייצג את ההתנגדות של הילדה בשלבי הטיפוס והספרינט. כשזה נגמר לארה עצרה את הספרינט או הרפתה ואם לא הגעתם ליעד תוך מגבלת הזמן התוצאה הייתה אומלט קרופט נחמד. המנגנון הזה בהחלט סימפטומטי למידת ההקפדה שננקטה בעיצוב המשחק והוא באמת יכול לייצג נקודת מפנה עבור הכותרת... חבל שכמו כל הרעיונות היפים של מלאך החושך, הכנסת אחיזת הטיפוס נוצל והוכנס בצורה גרועה מאוד למשחק מכיוון שהאובייקטים שאיתם לארה נאלצה לקיים אינטראקציה כדי להתחזק לא צוינו בהרפתקה והשחקן, שלא בהכרח מודרך על ידי המשחק לעברם, יכול בקלות להשאיר אותם מאחור מבלי להבין זאת. ואז להישאר תקוע מאוחר יותר.הדרך היחידה לתקן את הבעיה הייתה לחדש שמירות קודמות ולקוות למצוא את האובייקט לאינטראקציה איתו בקרבת מקום, אחרת היית צריך להתחיל מחדש.
חושך שלא מרוצה
הפרק השישי נשאר טבוע בזיכרונות האוהדים ולא בגלל השינוי הדרסטי במראה של המשחק כולו.המקדשים המצריים הוחלפו בסמטאות האפלות של שתי בירות אירופה (פריז ופראג) ולראשונה ראינו את לארה מקרטעת, מפוחדת, ללא תוכנית פעולה ועם תלבושות כהות וקז'ואליות מהרגיל. העלילה היא אולי אחת המשכנעות ביותר מכיוון שהיא משלבת את המתח של מותחן עם הסיפור הקלאסי של Tomb Raider עם חפצים עתיקים וכת שמוכנה לעשות הכל כדי להשתלט עליהם.עם זאת, זה לא השתווה לנטישת המסורת אלא פשוט הציע איחוד בין הקלאסי לחדשנות בצורה הפרגמטית ביותר שאפשר.הרמות האופייניות ביותר כגון היכל העונות או קריפטת הגביעים משולבות, פשוטו כמשמעו, בעיצוב המפלס מכיוון שהן ממוקמות מתחת ללובר ולמתחם סטראחוב בפראג. אם בתחומים האלה הכל היה יותר בקנה אחד עם הפרקים הקודמים, פני השטח היו במקום זאת עולם חדש לגמרי עבור השחקנים, לא רק עבור הסביבה העירונית אלא בעיקר עבורהאינטראקציה עם הדמויות השונות בסיפור, שבה אפילו ניתן היה לנהל דיאלוג בזכות ריבוי תשובות.ברור שגם האלמנט החדש הזה נוצל רע מאוד כי במציאות היה רק נתיב אחד של תשובות שהוביל להתקדמות בסיפור, כל השאר היו מבוי סתום שאילץ את השחקן לטעון מחדש את השמירה.
האווירה במלאך החושך מילאה אפוא תפקיד מהותי וזו למעשה הפעם הראשונה בה אנו עדים ליצירת דימוי אפל ובוגר יותר: מהשפה לנוכחות המפורשת יותר של דם ועד להגדרות קודרות יותר עם כמעט חֲרָדָה. זו הנקודה שבה צריך לזכור עוד ערך חדש וחשוב למשחק, כלומר קורטיס טרנט.מלאך החושך מציג לראשונה דמות משנה גברית בהרפתקה של לארה שאפילו הופקדה על שתי רמות שלמות של המשחק ועל בוס(הסנטוריום, אזור הבטיחות ושיבת בועז). בנוף שבו קרופט מנור, ביתה של לארה, הפך ל-DLC וולגרי, במבט לאחור אנחנו מבינים שרמות הספין-אוף הקטנות האלה שמפרקות את ההרפתקה של לארה היום יהיו כנראה חלק מאיזה מעבר עונה מוזר, מהסדרה "זה היה טוב יותר כשהיה גרוע יותר". אבל עם מלאך האופל הגרוע מכל היה באמת יותר מדי: בנוסף לכל רשימת התכונות המעניינות אך המדאיגות שנוספו למשחק, בלשון המעטה,אנחנו חייבים להזכיר ממשק פקודות מסוף שונה לחלוטין מהפרקים הקודמים ורשימה ארוכה מאוד של באגים הגובלים במפחיד.עם זאת, מלאך החושך נותר אולי הפרק הטוב ביותר בסאגה, שניסה ללא הצלחה להפוך את גיבורה לאמין יותר, הן ברוחו והן בגופו, לעדכן ולהקשר בהקשר של מכניקת המשחק ולהציע משהו חדש שיישבר. מסורת אבל בלי להשאיר מאחור את הטעם של הזיכיון... והכל הרבה לפני ההתערבות ההשגתית של Crystal Dynamics ו-Square Enix. בקיצור,אם מלאך החושך היה נעשה כמו שצריך כנראה שלא היינו יודעים אפילו מה זה עליית הקברים היום.