סיוטים קטנים מאוד, לביקורת

לפני כמה שנים, קבוצת האינדי Tarsier הגיעה לאור הזרקורים עםסיוטים קטנים, עם הרפתקה מוזרה המאופיינת באווירה אפלה בסגנון אגדת אימה. כשהצליח להציע שילוב טוב של אלמנטים התגנבות וחידות לפתרון, המשחק הפך להצלחה עולמית, כנראה בזכות הסגנון המיוחד שלו.סיוטים קטנים מאוד, במה אנו עוסקים בזהסְקִירָה, משחזר משהו מהאטמוספרות האלה וממסגרת המשחק הזו, למרבה הצער מצליח רק חלקית במטרה שלה. כאשר משחק מחשב וקונסולות מועבר להקשר נייד עם יצירת פרויקט אד-הוק, שפותח במיוחד עבור מערכת בקרת מסך המגע ומבלי להתמכר לסחפים החופשיים למשחק תופסים כסף, זה תמיד מושך עניין מסוים וכבר מניח אותנו במובן החיובי. עם הנחות אלה, לכן תענוג לברך על הסיוטים הקטנים הזה, גם בהתחשב ברשמים המצוינים שהותיר קודמו.

המשחק מציג את עצמו כמעין גרסה אלטרנטיבית של ההרפתקה המקורית, ספין-אוף שהגיבורה שלו היא עדיין אותה ילדה קטנה ומפוחדת מ- Little Nightmares, כלומר Six, עם מעיל הגשם הצהוב הבלתי נשכח שלה עם ברדס. הסיפור יהיה בערךפריקוולאבל הוא חולק מאפיינים רבים עם המשחק הקודם: גם במקרה זה הילדה הקטנה מוצאת את עצמה אבודה בסביבה עוינת, שעליה אנו יכולים רק לשער בהתחשב בכך שאין קריינות מפורשת של האירועים, שכן אין דיאלוגים ולא טקסט כתוב .הקןזה מקום אפל כמו המאו וגם זה נראה מבוסס על ניצול של ילדים ויצורים קטנים למטרה כלשהי, בתוך מעין מנגנון פרוורטי שממנו עלינו לברוח, שניצודים ללא הרף על ידי דמויות מוזרות ומרושעות. בקיצור, במקום להוסיף משהו שונה למשחק המקורי, Very Little Nightmares מציג את עצמו כגרסה חלופית של אותה חוויה, שמייצגת בפני עצמה רעיון טוב.

כָּלוּא

המבנה והתפאורה של המשחק משתנים בצורה ברורה למדי בהשוואה למקור: בהיותו מבוסס עלשליטה באמצעות מסך מגע, עם אפשרות לתת כיוון ל-Six פשוט על ידי נגיעה בנקודה שבה אנחנו רוצים שהוא יגיע, Very Little Nightmare מוגדר בצורה שונה בהכרח מהתערובת הזו של פלטפורמה והרפתקאות שראינו בקונסולות. אנו עומדים אפוא בפני אמשחק פאזלמסורתי יותר, מבוים עם צילום איזומטרי המשתמש, באופן מוזר, רק בתצוגת המסך האנכית. הבחירה המוזרה הזו, למרות המרתקת, מקריבה את הנראות, גם בגלל שהמפלסים לא מנצלים הרבה את התנועה האנכית וחוסר האפשרות לכוונן את הזום נוטה להסתיר חלקים חשובים בתרחיש, בעיה שמחמירה על ידי הגדרת הניסוי והטעייה המאפיינת מספר שלבים. לעתים קרובות יש הרושם שהאתגר אינו מבוסס כל כך על עומק החידות אלא על שימוש במכשולים בצורה קצת עדינה, גם בהתחשב בכך שמציאת הנתיב המאפיינת את תנועתו של סיקס, לאחר שהמטרה שתושג הושגה. set , נראה שנתקל בבעיה לוגית כלשהי, שלעתים קרובות מאלץ אותנו לתקן ללא הרף את המסלול שלנו.

הרעיונות הטובים שהופעלו בדקות הראשונות שלמשחקיותהם נגמרים במהירות ולרוב המשחק חוזר על אותם פתרונות ודפוסים כדי להתמודד עם הרמות, ולעתים קרובות פונים לחזרה לאחור בגלל הקשיים בדמיית השבילים וסידור המכשולים. הבעיות של מערכת הבקרה ומציאת הנתיבים של Six מתעצמות גם בקטעים בהם נדרש דיוק מירבי, כמו בשלבי ההתגנבות או כאשר רודפים אחרינו אויבים או איומים שונים, ובמקרה זה תסכול יכול לצוץ בעוצמה. כל אי-הדיוקים הללו מכבידים על משחק שבעצמו כבר נעשה בלתי מעורר על ידי חידות לא בדיוק מאתגרות או מבריקות וחבל מאוד אם מסתכלים גם על ההיבט האסתטי של Very Little Nightmares.גרָפִיקָה, אנימציות, מוזיקה ואפיון של המשחק הם ברמות גבוהות ומדגימים כיצד הכיוון האמנותי עשה עבודה נהדרת בהתאמת הרעיון המקורי של Little Nightmares להקשר הנייד, תוך תרגום אותו דקדנטי, מטריד וגרוטסקי אבל ב- באותו זמן אטמוספרות מלנכוליות וגם מחזיקות במיומנות יוצאת דופן. בסופו של דבר זה בדיוק העולם המוזר של הקסט שדוחף אותנו להתקדם, עם הסקרנות לראות באילו הגדרות אנחנו יכולים למצוא את עצמנו מרמה לרמה מה שמתברר בסופו של דבר ככוח המניע היחיד של המשחק כולו.

מסקנות

Very Little Nightmare הוא פרויקט המוצלח רק בחלקו, למרבה הצער: הוא מצליח לשחזר בצורה משכנעת את האווירות האופייניות למשחק המקורי הודות לסגנון גרפי יפהפה וכיוון אמנותי מעולה אך נכשל במידה רבה במבחן המשחקיות בגלל בעיות טכניות ועיצוב של מבנה המשחק עצמו. זה נשאר השלמה מעניינת ליקום המוזר של Six, שמציג תפאורה מרתקת כמו ה-Nest, אבל זה קצת קצר כדי להפוך אותו למשחק שלם ומאוזן.