Squid Game 2, סקירת העונה החדשה של סדרת הקאלט

אף אחד לא ציפה שמשחק Squid יזכה להצלחה כזו: נכתב על ידי הוואנג דונג-היוק יותר מעשר שנים לפני שנטפליקס התעניינה להפיק אותו, סדרת הטלוויזיה של 2021 שעבורנו הייתה רק מותחן נהדר וסוחף, עבור הסופר הדרום קוריאני גם רצה להיותביקורת חברתית על מעמדות, קפיטליזם ואי שוויון כלכלילא רק בארצו אלא גם בחלק גדול מהעולם.

המשוב החיובי יוצא הדופן שכנע את נטפליקס להתחיל עונה שנייה, למרות שהוואנג אפילו לא חזה את זה: מיד נספר לכם שב-2025 יגיע גם נתח שלישי של פרקים שיסיים את הסיפור ואשרSquid Game 2 סובל בדיוק ממצב הביניים הזה, כפי שקורה בסיפורים רבים שנמתחים יותר מהנדרש.

התראת ספוילר

אזהרה למי שלא רוצה שום פרט על עלילת העונה השנייה: אמנם לא חושפים את הטוויסטים הכי חשובים, אבל הכתבה מזכירה כמה מהנחות היסוד והגילויים שמתרחשים כבר בפרקים הראשונים.

שחקנים חדשים

אבל לשאלה ירוקת עד "האם זה הכרחי?" במקרה הזה אנחנו צריכים לענות שכן, זה היה הכרחי לחלוטין. למעשה, העונה הראשונה הסתיימה עם סיום פתוח מאוד, שראה את הגיבור סונג ג'י-הון - בגילומו של לי יונג-ג'ה המצוין - יצא לחפש את הגברים מאחורי המשחקים המזוכיסטים מהם יצא מנצח על ידי עור שיניו. למי שלא יודע על מה אנחנו מדברים,משחק דיונון מספר את הרפתקאותיה של קבוצה של אנשים נואשים, ממוקד וגויס על ידי אנשים עשירים חסרי מצפון להשתתף במעיןקרב רויאלסוד, בהשראת משחקי הילדים הפופולריים ביותר. הבעיה היא שהמפסיד מת וכספי הפרסים מתנפחים ביחס למספר הנפגעים, עד שרק האחרון בחיים מתעשר.

העונה הראשונה התרחשה כמעט כולה באי המשחקים, ומספרת לנו את סיפוריהם של הגיבורים השונים באמצעות פלאשבקים ואינטראקציות. לכן היה צורך להמציא דינמיקה נרטיבית חדשה כדי למנוע יתירות, וזו הסיבהלעונה השנייה לוקח כמה פרקים להתחיל, נאלץ לגבש צוות שחקנים חדש לחלוטין, למעט הג'יהון הנ"ל, שבשנתיים האחרונות השתמש בעושרו הרב בחיפוש אחר איש החזית ועוזריו, והשוטר הוואנג ג'ון-הו, אשר לאחר שהציל את עצמו המשיך לחפש את האי שבו פגש שוב את אחיו, כלומר, האיש הקדמי עצמו.

במובן הזה, שני הפרקים הראשונים נתנו גוון דרמטי אפילו יותר, במובנים מסוימים. הג'י-הון השטחי של העונה הראשונה נעלם, מפנה את מקומו לאיש נחוש ורישום יותר, מוכן לחזור למשחקים כדי להפיל את האדריכלים שלהם מבפנים. עם זאת, הוא לא לקח בחשבון את יוצריהם, ובפרט עם ה-Front Man עצמו שיעלה למגרש בתחפושת כדי להתחרות איתו ונגדו באותם משחקים קטלניים: מערכת היחסים שנוצרת בין Gi-hun הלא מודעים. וה-Mephistophelian Oh Yeong-il, בגילומו של לי בייונג-הון טוב מאוד, הוא אחד ההיבטים הטובים ביותר של העונה הזו.

הצופה למעשה מודע למצעד מההתחלה והתחבולה הזו יוצרת מתח מלא ציפייה, במיוחד לאחר שני הפרקים הראשונים. הבעיה היא שבפרק השלישי אנחנו כמעט בחצי הדרך: לעונה השנייה יש למעשה רק שבעה - לעומת תשעה בעונה הראשונה - והמשחקים מתחילים מאוחר, למרות שהם אולי הרגע שהצופים הכי מחכים לו. גם בגללהפעם יש שלטון רשע שמשנה הכל: לאחר כל משחק המשתתפים יכולים להצביע כדי להחליט אם להפסיק או להמשיך, בדיוק כמו בעונה הראשונה, אבל עכשיו הם יכולים לכיסם אגרת פרסים המחולקת שווה בשווה בין כל השורדים.

מיותר לציין שסעיף זה משמש לפיצול קהילת המשתתפים לשניים, שרבים מהם נמצאים שם דווקא בגלל שהם לא בדיוק קדושים. השילוב הקטלני של תאוות בצע, ייאוש ומעט כבוד לחיי אדם הופך את ההפוגות בין משחק אחד למשנהו לרגעים של מתח גבוה מאוד שבהם האיזון מתהפך ללא הרף כאשר בריתות ויריבויות נוצרות ומתפרקות. לְמַרְבֶּה הַצַעַרלכתיבה הגאונית של העונה יש איזון נגד משמעותי באפיון הלקוי של דמויות המשנה החדשות, שמתחלפים על המסך מבלי להשאיר רושם חזק במיוחד.

נניח שאף אחד מהשחקנים החדשים לא מצליח להשתוות לאלו של העונה הראשונה, חוץ אולי מהאם הזקנה והבוערת עם הבן הפחדן והחייל לשעבר הטרנסג'נדר, שנותן לסדרה שמץ של הכלה מחייבת ומכויל מאוד. השחקנים האחרים נראים כמו עותק חיוור של העונה הראשונה, אולי חוץ מהאנטגוניסט החדש, ראפר סם סמים שקורא לעצמו Thanos - כן, כמו הטיטאן המטורף של מארוול - שהופך למגעיל לחלוטין במרחב של שתי סצנות.

הבעיה, יותר מכל, היא זומשחק סקוויד 2 זורם כל כך מהר שאין מספיק זמן להתמקד בדמויות ולהסביר אותן כמו שצריךמבלי להזדקק לאיזה דיאלוג זמני בין משחק אחד למשנהו. לכן הן נראות מתכלות מההתחלה, חולצות אדומות של זיכרון טרקיאני שמאתגרות את הצופה לנחש את המת הבא מבלי בהכרח להתאבל עליו, בניגוד למה שקרה בעונה הראשונה עם שפע של דמויות משנה.

צוק חדש

משחק דיונון 2 שוב מחולק בין המשחקים בתוך האי לבין החקירות של הוואנג ג'ון-הו, מלווה בלהקת שכירי חרב בחיפוש אחר האי דרך הים: עלילת המשנה הזו, לעומת זאת, מדוללת כל כך בדלילות במהלך המשחק. פרקים שיש לה משקל מועט מאוד על הכלכלה של העונה השנייה הזו, נותרו תלויים בכל זאת כמו רוב הקשתות הנרטיביות שנוצרו.למעשה, יש דמות חדשה שהכתיבה מתמקדת בה בצורה קצת אקראית, Kang No-eul: עריק צפון קוריאני שמשתתף במשחקים... כחייל רעול פנים. היפוך הפרספקטיבה הזה באמת מעניין, אבל אחרי שהציג אותה בפרקים הראשונים, משחק דיונון 2 נוטה לזכור רק באופן ספורדי את הניסיונות שלה לחבל בסחר באיברים, וזה ממש חבל כי עלילת המשנה של No-eul זה כמעט מריח כמו ספין אוף על נבלים.

לְאַחַרסיום קורע לבמה שנראה כאילו יהפוך הכל ואז נותן אגרוף צפוי בבטן, מתקבל הרושם שרק צפינו רק בחלק הראשון של העונה, ובמקום זאת נצטרך לחכות לרגע לא מוגדר ב-2025 כדי לגלות איך זה הסיפור יסתיים. כל עלילות המשנה נותרו ממתינות, פרט לאותן דמויות שהעונה הציגה והרגה במהלך ארבעה פרקים מבלי לתת לנו להכיר אותן טוב יותר. ייתכן שנטפליקס רצתה לשבור עונה ארוכה יותר לשניים או, הרבה יותר הגיוני, לנצל את הצלחת הסדרה עם נתח נוסף של פרקים, אבל נשאר טעם קצת מר כי, בפשטות, משחק סקוויד 2 מסתיים על יותר יפה.

גַםהמשחקים נראו פחות עקובים מדם מהעונה הראשונה אבל במובנים מסוימים אכזריים יותר, שנועד ליצור קשרים בין שחקנים - במיוחד עם החמש רגליים - ואז לשבור אותם בסיבוב המוזיקלי האחרון, ממזרות של בגידות חסרת תקדים ששמרה אותנו במתח עד השנייה האחרונה. הדם עדיין זורם בנהרות, שלא תבינו אותנו לא נכון, אבל Squid Game 2 שם פחות דגש על הגור כי זה לא נחוץ, הסאבטקסט מספיק כדי להפריע.

ועצם האיכות של הסיקוונסים הללו מחלישה רטרואקטיבית את תחילתה של עונה שנייה מצוינת, שבההיינו רוצים לבלות יותר זמן במשחקים, להכיר את המשתתפים, במקום לדלג מעלילת משנה לא חד משמעית אחת לאחרת. מה שכנראה הכל יגיע לראש בעונה האחרונה: אולי הטראנץ' הזה הצליח בדיוק בכך, לעורר מחדש את העניין שלנו בסדרת טלוויזיה שחשבנו שהשארנו מאחור.

מסקנות

Squid Game 2 הוא נסיעה ברכבת הרים... אבל כמו הראפטור, כביכול: הוא מתחיל לאט אבל יש מתח באוויר, ואז הוא תופס תאוצה, הסיבובים מתחילים, והוא צוחק עליך כי בין פיתול ולשני יש כמה פינות שבהן הוא מאט אבל תמיד שומר אותך על האצבעות. ואז מגיע הלולאה ו... הנסיעה מסתיימת, אתה בתחנה ומבקשים ממך לרדת. ואתה צריך לעמוד בתור ארוך מאוד לעוד נסיעה. העונה השנייה הזו, חלשה יותר מהראשונה, מרגישה את כובד המשקל של הפוגה של סיפור ארוך ומורכב יותר: נצטרך לחכות לפרקים הבאים כדי להבין אם נטפליקס צדקה כשהיא מאמינה בהואנג דונג-היוק או אם המחבר הדרום קוריאני התמודד עם אתגר גדול ממנו.