מריו ולואיג'י: שותפים בזמן, סקירה

תנו לילדים לשחק

החוזקות של המשחק עבור GameBoy Advance היו המראה הגרפי המיוחד שלו, הקריינות ההומוריסטית והאפשרות לשלוט בשני השרברבים במקביל, עם מצבים אינטראקטיביים חדשים שבהם מריו ולואיג'י יכלו לשתף פעולה טוב יותר. כעת, Partners in Time מעביר את רוח הפריקוול שלו בנאמנות מוחלטת. עם זאת, זה מכפיל בתורו: מסכים ודמויות. יש כעת ארבע דמויות לשליטה בו זמנית. עם זאת, זה לא קורה כמו ברוב ה-JRPG המסורתיים, לעתים קרובות מבוסס על הרעיון הסדרתי והמיושן כעת של צוות שבו המוזרות של הדמויות הבודדות פועלת רק בהתנגשויות. Partners in Time מציגה חזון מקורי הן של קטעי ההרפתקאות, העשירים במרכיבי פלטפורמה, והן של הקרבות, שהם בין התזזיתיים וה"נוזלים" בהיצע הז'אנר, ומטשטשים מעט את הגבול בין לחימה מבוססת-תור ללחימה בזמן אמת. . הנחת היסוד הנרטיבית רואה את מריו ולואיג'י מתמודדים עם גרסאות זוטרות של עצמם, בעבר שבו פטריות מסתוריות של טייסי עב"מים, החבות אסתטית לפטרייה הרעילה מהאחים סופר מריו הראשונים, תוקפות והורסות את ארמון הנסיכה פיץ'. מותק - והם חוטפים את המבוגר, בידי האלטר אגו המפלצתי שלה. העלילה משמשת בעיקר לספק סיטואציות קומדיות טעימות של סלפסטיק. מאסטר קרפד, "כפול", נלחם בעצמו בצורה מגוחכת כדי להגן על הנסיכה הקטנה. או שהיד נלחצת על סיטואציות סיפוריות עם הומור נאיבי נעים ולעיתים מבזה את עצמו, כאשר באוסר ג'וניור מוכן לשחק את התפקיד של היריב האינדיבידואליסט אך לא המרושע והאחים מריו ולואיג'י אופיינו בהתאמה כגיבור הפשוט והאמיץ. האח מפחד אך נאמן. אבל הכפלה זו משמשת בראש ובראשונה להכפלת הדינמיקה האינטראקטיבית. המשחק מתחיל ממערכת משחקי תפקידים מסורתית מבוססת-תור, עם רמות ניסיון לעלות עבור הדמויות וקטעי לחימה שונים מאלה לגילוי הסביבה, אך הוא הולך מעט רחוק יותר. ב-Mario & Luigi השחקן יכול לעבור כל הזמן בין שתי הקבוצות - המבוגרת והילדים - כדי לפעול בסביבת המשחק בחופש קיצוני, לפתור חידות פשוטות או משימות פלטפורמה הדורשות שימוש בשתי הקבוצות בו-זמנית . לדוגמה, יהיה צורך לגרום לשתי הקבוצות להתקדם בשני כיוונים ברורים בסביבות, להפעיל מתגים שרק ילדים יכולים לגשת אליהם ובכך לאפשר למבוגרים להתקדם בתורם, ולפתור משימות אינטראקטיביות שילדים לא יכלו לבצע. עם זאת, שני הצוותים יכולים להמשיך יחד, כשהילדים בזרועות המבוגרים. במקרה זה, לשחקן תהיה גישה לקפיצה כפולה או יוכל לשגר את הילדים למקומות רחוקים מהישג יד, משם יוכלו להפעיל את מה שצריך להמשך.

פשוט אבל מרהיב

ראוי לשבח במיוחד השליטה, הן בלחימה והן בסביבות. ארבעת הכפתורים הראשיים בבקר מוקצים כל אחד לדמות, עם חסכון שליטה פונקציונלי במיוחד שמאפשר משחקים מורכבים ולעיתים קשים להצלחה, אך תמיד ברורים בממשק. במקרה של סביבות, יהיו לכם סוגים שונים של משחקי שליטה עם בלוקים הדורשים מכם להתמקם נכון על מנת להכות בכל פעם עם הדמות ולכן עם הכפתור הנדרש. במקרה של לחימה, יריות מורכבות ידרשו מהשחקן לגרום לדמות הנכונה לפעול בזמן הנכון עם הכפתור הנכון. בהתחלה זה יכול להיות קצת מבלבל. עם זאת, זה לגמרי ברוח המשחק, שמנסה לספק את הקרב האקטיבי והאינטראקטיבי ביותר האפשרי תוך כיבוד המערכת מבוססת התורות. התחמקות מירי האויב היא חלק בלתי נפרד ובלתי נמנע מהמשחק, שבלעדיו השחקן ייאלץ להיכנע במהירות; בעוד שהתקפות דורשות לרוב מידה גבוהה של אינטראקטיביות אשר ברוח הסדרה היא הרבה מעבר לבחירת שביתה מהתפריט.

פשוט אבל מרהיב

סדרת ההתחמקויות, התקפות מנומקות ויריות מרובות, בשילוב עם שימוש אסטרטגי ומשותף בחפצים ותגים מיוחדים, הופכים את הקרבות לרוב למרגשים ולעולם לא משעממים או חוזרים על עצמם. יתר על כן, לקרבות יש היגיון שכיף מאוד לגלות כך שהאויבים נהרגים בצורה הטובה ביותר, ולעתים קרובות הם מציגים לעצמם (במיוחד אלו של הבוסים) סצנות פסאודו-נרטיביות המנצלות את המסך הכפול כדי לבצע את ההתקפות וההתקדמות המעניינת של הפעולה.

תאכל את הפטריות הארורות האלה!

את Mario & Luigi II, בקיצור, אפשר לשחק באותה מידה כמו את הפריקוול שלו, ומצליחים להכפיל את מורכבות השליטה והלחימה בצורה מקורית ומבלי להכביד יתר על המידה על השליטה. כמובן שבהתחלה הוא סובל מאוד מתסמונת הדרכה מאולצת מסוימת שמלווה את השחקן היישר אל הפעולה הבסיסית ביותר: אבל זו תכונת היכרות בשל חלק מקהל היעד אליו היא מכוונת. זה לא מוריד מהעובדה שהמשחק די ארוך ושהוא שומר לרוב רגעים מאתגרים, וכתוצאה מכך הוא הכל מלבד סיור מודרך למרחקים ארוכים. יתר על כן, מריו ולואיג'י, למרות שדי ליניארי למרות המפה הכפולה וסודות הטירה, הוא גם מאוד אסתטי. מה- Super Mario RPG הראשון ועד היום, סוג הקריינות של ה- Nintendo RPG חרג ממודולי האגדות והסתפק בסוג של קומדיה מצוירת שלעתים קרובות מאוד מבזה את עצמו ולעולם לא מניכאנית וסדרתית כמו הרבה יפנים או הצעות פסיכולוגיות בצורה אמנותית. גם התכונה האסתטית נקייה, עשויה היטב ומונפשת, אבל מעל הכל היא בטוחה מהסחף ההוואי של נינטנדו בעידן ה-GameCube הראשון. הדמויות פשוטות ומסוגננות, עם עיניים בסגנון של פליקס או סופר מריו אחים III מאי פעם, בעוד המסך הכפול, למרות שאין כמעט זכר למערכת מגע, משמש לעתים קרובות כדי להסביר את הצילומים או להעמיק את הקריינות באמצעות צילומי מסך ואנימציות. מעניינות ומצחיקות במיוחד הן הבדיחות של מריו ולואיג'י, שנאמרות באדיוט איטלקי מזויף, או האינטראקציות בין מבוגרים לילדים עם חיבוקים, צחוק, בכי, ניחומים, סתימות קטנות. יתר על כן, סוף סוף, בפעם הראשונה בהיסטוריה, הדמויות ממש אוכלות, לועסות, בולעות את פטריות האנרגיה הארורות האלה.

Mario & Luigi II הוא אחד ממשחקי הפעולה הטובים ביותר שיש. קל לדעת את הסיבה. צוות Alphadream פיתח סוג של אינטראקציה שאמנם מאפשרת לשלוט בארבע דמויות, היא חסכונית, מהנה ומעל הכל מאוד מקורית. קטעי הפעולה מעניינים ומשעשעים בשל הגישה המוזרה שמציע השימוש בארבע הדמויות, בעוד שהקרבות מגיעים לרמה ניכרת של טירוף ועומק, עם גימיקים אינטראקטיביים שהופכים אותם למרהיבים ומרגשים. כמובן שבכלכלת הסדרה המשחק נראה מעט קל יותר וליניארי מהרגיל, ולעיתים עושה רושם של קצת "מודרך" מדי. אבל בסופו של דבר Mario & Luigi II רוצים לבדר ולהירגע באסתטיקה שלו ולאתגר ולשעשע את השחקן באינטראקציה מקורית, דברים שהוא מצליח לעשות טוב מאוד עם אירוניה עצמית ומקוריות מסוימת. במובן זה, למרות שהוא לא תמיד מגיע לתפארת נייר מריו 2, הוא נמנע מלהציע את עצמו כ"עוד מאותו דבר" פשוט ומתבסס כאחת הרכישות הטובות ביותר לאוהבי הז'אנר ולכל מי שרוצה כותרת מקורית ומהנה מאוד.

מִקצוֹעָן

• RPG אקשן מקורי, עם רעיונות חדשים
• יש לו מערכת בקרה מעולה
• אסתטיקה נהדרת, מצוירת וצבעונית

נֶגֶד

• זה ייראה קצת "מונע" מדי לרבים
• האתגר מתחיל בדרגת קושי נמוכה מאוד

עשור חלף כעת מאז פרסום משחק התפקידים הראשון עם מריו כגיבור, שפותח על ידי נינטנדו בשיתוף עם Squaresoft. כיום, משחקי RPG של מריו הפכו לסדרה קטנה, שפותחה על פי הקווים העיקריים שלה. מצד אחד, Paper Mario, על קונסולות ביתיות. מצד שני, מריו ולואיג'י סופרסטאר סאגה ל-Gameboy Advance, שהיום מוצאת את ההמשך שלה. Mario & Luigi II: Partners in Time הוא הגלגול האחרון של האחים המפורסמים, הפעם עוסק בהכפלה של מרחב ממד. במשחק תפקידים זה השחקן שולט לא רק בשני השרברבים האיטלקיים המשופמים, אלא גם בגרסאות הילדות שלהם. הפגישה של שתי הדמויות עם האלטר אגו הילדותי שלהן, שהתאפשרה על ידי קפיצה אחורה בזמן, היא לא יותר מאשר תירוץ שימושי עבור נינטנדו להחיות את מריו ולואיג'י עבור GameBoy Advance, תוך המשך עבודת עיצוב המשחק בכיוון הזה. הפרק החדש מנצל את מסך ה-DS הכפול כדי להרחיב את האקשן, להכפיל את הדמויות ולנצל את המסכים וארבעת האחים לסדרה של דינמיקה משחקית מעניינת. ההימור השתלם, ולמרות שהוא לא מנצל את מסך המגע, הוא מספק את אחד ממשחקי ה-DS הטובים ביותר שקיימים עד כה.