סיוטים רצחניים

גרסאות שנבדקו: PlayStation 3 ו-Xbox 360

לקחה לקתרין היפה והפרובוקטיבית שנה שלמה לעזוב את יפן ולהגיע לכאן לאירופה, אבל סוף סוף אפילו שחקנים מהיבשת הישנה יכולים לשים את ידם על אחד המשחקים הכי לא טיפוסיים שנעשו על ידי צוות פרסונה. כותר שבאופן לא נפוץ לא פחות יצר הייפ לא מבוטל אפילו רק בגלל השילוב של עיצוב דמויות יוצא דופן, גיבור שותף סקסי במיוחד וסיפור בוגר שמשדר ארוטיות מבלי להיעדר לוולגריות. הכל מסופר באמצעות כמות ניכרת של ביניים מונפשים על ידי Studio4°C, שנעשו כל כך טוב שכמעט היינו רוצים שהם יאספו ב-OAV. אין זה מפתיע שמרכיב הפאזל, שנותח לעומק כמה שורות למטה, כמעט התמקם במושב האחורי, אבל עם הגעת המשחק למדפים שלנו החלטנו לשחזר את כל ההרפתקה באיטלקית.

תירוץ טוב לצפות שוב בסצנות הכי מסוכנות, אתה לא חושב?! מה שמאשר את הרעיון שהיה לנו במהלך התצוגה המקדימה, הגרסה האיטלקית של קתרין ממוקמת רק בטקסטים בתפריט ובכתוביות, ומשאירה את הדיבוב של הדמויות רק באנגלית. למרות הלחץ של המעריצים האירופים, אין אפשרות להגדיר את הדיבוב המקורי ביפנית, אבל הקול והפרשנות של המדובבים בארה"ב התגלו כמעל המצופה. אגודל גם על עבודת הלוקליזציה שבוצעה על הטקסטים האיטלקיים, נטולת שגיאות ומסוגלת להעביר בצורה מושלמת את אלף הרגשות שחשו השחקנים השונים, גם אם במקרים מסוימים שמנו לב שכמה קריאות נועזות וצבעוניות יותר היו מגוונות מעט. עמומים: רגעים, אלה, למרבה המזל, נדירים מספיק כדי לא לייצג נקודה מול הגרסה האיטלקית. הבחירה להשאיר כמה טקסטים בתפריטים באנגלית מוזרה, כמו האפשרויות השונות במסך ההתחלה או בטלפון הנייד של וינסנט, אבל גם מי שלא יודע את שפת אלביון לא ימצא שום מכשול בדרך.

קתרין או קתרין?

לאחר שהפך כמעט למושא פולחן בקרב גיימרים עוד לפני שהגיע לחנויות הודות למהלכים החכמים של המו"ל בקידום,קתריןזהו הכותר הראשון שפותח על ידי צוות Persona (שתמיד נחשב בצדק בין סדרות משחקי התפקידים הטובות ביותר אי פעם), שהופק על ידי Atlus, שהגיע ל-PlayStation 3 ול-Xbox 360.

המשחק הוא הרפתקה-אקשן עם אלמנטים של פלטפורמה, פאזל ו-RPG עם רקע אימה/אירוטי בו סיוטים, אהבה ומוות שלובים זה בזה באופן בל יינתק, דרך עלילה סבוכה המתפרשת בלמעלה מעשרים שעות של משחק, עם משחקיות של כל מה המיוחד. שלטעמנו מייצג, כמו הסיפור, את הצד החזק של המשחק. וזה, בוא נגיד את זה מיד, הרבה יותר מתואר אקצ'י עבור אוטאקו מוקשה. וזה בלי קשר לסיטואציות אירוטיות (אבל אל תצפו למי יודע מה), להתייחסויות מיניות או לקריצות של הגיבורה המשותפת הפרובוקטיבית. אנחנו בעיירה מודרנית טיפוסית, באזור פריפריאלי שבו קורות תאונות מוזרות, וצעירים רבים מתים בשנתם בצורה בלתי מוסברת. מי שהזדמן לראות את גופות ה"קורבנות" טוענים כי על פניהם מצוייר הבעת ייסורים עמוקה. הנושא, באופן הגיוני, מושך אפוא את תשומת הלב של כלי התקשורת שמתחילים להעלות השערות על הסיבות למקרי המוות הללו, אפילו מרחיקים לכת עד כדי השערות לגביהם, ומציגים כמה תיאוריות מוזרות למדי.

מקרי מוות חשודים

גם וינסנט ברוקס בן השלושים ושתיים גר באזור הזה, שכיר, בלי שאיפות, בלי מטרות מיוחדות בחיים, קצת חנון וקצת "ילד גדול", רק אם להשתמש במונח שהוא כל כך פופולרי באזורנו. צעיר שקוע בין היתר בסיפור אהבה שנמשך כבר חמש שנים עם חברתו לשעבר ללימודים קתרין מקברייד, שכבר זמן רב מפעילה עליו לחץ כדי שהאיחוד ביניהם יוביל לנישואים.

אבל וינסנט הטוב מחריש אוזן מכיוון שהוא מאוד מבולבל, הוא נאבק לחתוך את חבל הטבור ההיפותטי הזה שקושר אותו לגיל ההתבגרות, לביטחון, בדרכו שלו, של חיי הרווקות. בקיצור, נדמה שהוא לא רוצה להתבגר, לפחד מהשינויים שההחלטה להקים משפחה הייתה מרמזת. כמעט שקוע במעין לימבו המורכב משגרת היומיום, נראה שלברוקס יש טלטלה של חיים כאשר יום בהיר אחד הוא פוגש את קתרין היפה. בלונדינית, צעירה, סקסית במיוחד, נראה שהיא מגלמת את האידיאל של אישה בדמיונו האירוטי של וינסנט שמתאהבת בה ואף מסיימת במיטה. ומרגע זה יתחילו צרות לעובד המסכן. מכאן ואילך יתחילו לצעיר סיוטים מוזרים ונוראיים, המאופיינים באווירות לא בריאות, מעורפלות, עם תחושת אימה בכל פינה, של סכנה קרובה, של טירוף. ומסלולי טיפוס.

ביום, בלילה

לסיכום, מבנה המשחק שלקתרין, לפחות לגבי מצב הסיפור, שנקרא Golden Theatre, נוכל לתאר אותו כמחולק באופן מהותי לשני חלקים מאוד ברורים. הראשון הוא בדרך כלל משחק תפקידים ונדידה חופשית. השני, לעומת זאת, הוא יותר פלטפורמה ופאזל בלבד. אבל בואו נמשיך לפי הסדר. במקרה הראשון, חלק גדול מהסיפור מתרחש בתוך מקום שנקרא כבשה תועה.

כאן, במהלך היום, וינסנט שלנו עושה כל מה שכל ילד בגילו היה עושה במקומו: הוא פוגש חברים, במקרה שלו ג'ונתן, אורלנדו וטוביאס, מפטפט, שותה (אבל תיזהר לא להגזים, או שברוקס יעשה זאת. להשתכר ויסתיים בסיוט בטרם עת), מנגן, מאזין למוזיקה מה-Jukebox, ממשיך בזוגיות שלו ומחליף הודעות טקסט ומיילים דרך הטלפון הנייד שלו. לאחרון יש תפקיד חשוב במשחק, שכן באמצעותו אתה יכול לא רק לשמור את המשחק בתהליך, אלא גם ליצור אינטראקציה עם אנשים אחרים מחוץ למועדון. אין לזלזל באלמנט הזה בהתחשב בכך שכמה תשובות, ניתנות או לא ניתנות, יכולות לקבוע כמה אירועים הקשורים לעלילה ולהוביל לאחד מהסופים השונים שנצפו לקתרין, ואז להשפיע על מד מוסר יוצא דופן שעליו נדבר בהמשך. לא רק זה: לנאמר בבר או לכמות האלכוהול הנצרכת יש השלכות גם על המתרחש בלילה, בעיקר על הרכב המגדלים ועל תוקפנות הנמלטים האחרים.

סיוטים ואשליות

אם השלבים היומיומיים נחשבים בצדק לפשוטים ביותר ומבחינות רבות גם המהנות ביותר, דווקא את הפלטפורמות שהזכרנו קודם צריך לקחת עם קורט מלח. השני מבין החלקים שלתוכם חילקנו בקצרה את מבנה המשחק של כותר Atlus הוא למעשה מורכב יותר ממה שהוא עשוי להיראות במבט ראשון. הוא נקרא Nightmare, והוא מורכב מתנועה בממד אחר, חלומי (סיוטי הגיבור), טיפוס מהר ככל האפשר על סדרת מגדלים המורכבים מגושים מעוקבים המופיעים מול הצעיר, ואשר קורסים בזמן מתחתיו. אותו, ברצף של רמות, על כאב המוות.

יש בלוקים לזוז, סולמות לטפס עליהם, מלכודות להימנע, ואכן, במות לזוז ולקפוץ עליהן. ניתן להזיז את האלמנטים בצורת קובייה קדימה, אחורה, שמאלה וימינה. בהתחלה זה לא מורכב במיוחד ולמעשה הרבה פעמים עוזרים לך, כמעט, בבחירה ההגיונית ביותר של הדרך ללכת. לאחר מכן, ככל שהמשחק מתקדם, הדברים מסתבכים יותר, והכל נעשה קשה יותר גם בגלל נוכחותם של מפלצות ואפילו ישויות דמויות כבשים אומללות אחרות אשר, בתורן, מנסות לברוח בסופו של דבר מעכבות את וינסנט, מזיזות את הבלוקים או אולי מונע ממנו לעלות לשלב הבא. מבלי לשכוח את השלבים עם הבוסים, כלומר אלה שמשלימים את רצף הרמות של כל סיוט ומאפשרים, לאחר שהתגברו עליהם, להעיר את וינסנט. ותאמינו לנו, זה קשה לעזאזל, אולי בגלל הקושי המוגזם לפעמים, שמאלץ אותך לחזור על כמה רמות שוב ושוב. אתם רוצים שתהיה לכם מערכת בקרת דמויות שהיא לא רעה בבסיסה, אבל שלפעמים מתנהגת בצורה אבסורדית, הגורמת לעובד שלנו לבצע תנועות לא רצויות, כמו לזרוק בלוק במקום להימנע ממנו, למשל. כמובן שאם תרצו, תמיד תוכלו להגדיר את רמת הקושי לקלה ולהסתמך על סדרה של עזרים, כמו מעין פקודה שמבטלת עד תשעה מהלכים קודמים שעשה וינסנט במגדל, מה שמאפשר לדמות לעשות מחדש את נתיב כרצונו טוב יותר ותקן טעויות.

Trofei PlayStation 3

ישנם עשרים ותשעה גביעים "רשמית" זמינים בקתרין, ועוד אחרים מוסתרים. הם מחולקים ל-24 ברונזה, 3 כסף, 1 זהב ו-1 פלטינה. כדי להשיג אותם, אתה צריך לספק כמה דרישות ספציפיות של המשחק, הן במצב הראשי, משחקיית הזהב, והן באחרים, כולל המשחק המיני בשם Rapunzel, הקיים בבר ההרפתקאות. למשל על ידי השלמת 3 שלבים במצב Babel, שימוש ב-Jukebox או עזרה לטוד וארצ'י.

בחירות מוסריות או לא מוסריות

מעל הקוביות פזורים מטבעות ונוצות לאיסוף. האחרונים משמשים ליצירת כריות חדשות שבמשחק הן לא יותר מחיים נוספים שיש לבלות במקרה של מוות, ואילו את הראשונות ניתן לבזבז כדי לקנות חפצים שימושיים, כמו פלטפורמות נוספות שיופיעו משום מקום כדי להקל על הדרך , משקאות אנרגיה שמגבירים את היכולות של ברוקס וכו'. כל הדברים שניתן לרכוש ממוכר שתמיד נמצא בראש כל מגדל שעלית עליו זה עתה. כאן אתה יכול גם לדבר עם יצורים דמויי כבשים אחרים כדי לאסוף רמזים וטיפים על הדרך הטובה ביותר לעבור את השבילים הבאים. יתר על כן, אתה יכול לעבור בדיקה של אורקל מסתורי ששואל שאלות שיש לענות עליהן. אם אתם מחוברים אפשר גם, לאחר ביצוע הבחירות שלכם, לראות את אחוז השחקנים מכל העולם שהגיבו בכיוון זה או אחר. עם זאת, בהתאם למה שהמשתמש בוחר לומר וינסנט, דברים רבים יכולים להשתנות, כפי שקורה במקרה שכבר הוזכר בפסקאות הקודמות לגבי צ'אט בבר או הודעות טקסט. במשחק למעשה יש מערכת "זיהוי" של המוסר של הגיבור המשמשת לאחר מכן לקבוע את עצם הביטוי של הסיוטים של וינסנט, כמו גם, כאמור בהתחלה, את הסיומים.

זהו מעין "מדחום מוסרי" המשתנה בהתאם לבחירות הנכונות או הלא נכונות של הגיבור. השאלות מתמקדות בדרך כלל ברגשות שיש לצעיר כלפי חברתו, כלפי אהובתו וכלפי עצמו: אם הוא יתנהג כמו בוגד חצוף, סרגל המחוונים נוטה לשלילה, המיוצג על ידי שד. לעומת זאת, על ידי התנהגות טובה ואמירת דברים הגיוניים ואחראים, רמת המוסר נחשבת חיובית. לא בכדי הוא מיוצג על ידי מלאך קטן. מתוקף מה שתואר זה עתה, תרצה להשמיע את המוצר מספר פעמים כדי לקבוע, באמצעות התנהגותך, מצבים שונים. אם כל זה לא מספיק כדי להגדיל את אורך החיים של הכותר שפותח על ידי צוות Persona, ישנם מצבים מרובי משתתפים עבור עד מקסימום שני משתמשים, אחד תחרותי והשני שיתופי. הראשון נקרא "קולוסיאום" ויש לפתוח אותו בסוף מצב הסיפור: זוהי סדרה של אתגרים להתמודד מול חבר, לטפס על ערימות הקוביות ולנסות להגיע לראשן לפני היריב. השני נקרא "בבל": בעזרת שותף הגיימר חייב בדרך כלל להשלים את השלבים השונים בזמן הקצר ביותר. אם תרצה, ניתן לשחק בהפעלה זו לבד. הציונים שיתקבלו במקרה זה ייספרו בדירוג מקוון ספציפי.

פנינה קטנה

לדעתנו, הקסם הפנימי של העלילה והתפאורה זוכה יותר לזוהר על ידי הגרפיקה בגוון צל עם סגנון מסוים שמזכיר לפעמים אנימה כמו Death Note או מוצרים דומים אחרים, ושעל אף המראה החיצוני הוא יכול להתפאר בתשומת לב לפרטים ורמת פירוט אולי בלתי מתקבלת על הדעת עבור המנוע שאומץ לאירוע. תודה גם לעבודה המצוינת שעשה מעצב הדמויות שיגנורי סוג'ימה (שנראה בעבודה במספר הפקות של אטלוס, כולל פרסונה 3), שהצליח לתת צורה וחיים לחרדות, לפחדים ולרצונות האינטימיים ביותר של וינסנט.

במיוחד, הדהים אותנו העיצוב של כמה בוסים, עם אחד שמאפייניו אפילו הזכירו לנו בקונספט, אם כי בצורות שונות, את השופט מסרטו של פינק פלויד "החומה". למעשה, הביצועים הגרפיים הכוללים, אם כי לא יוצאי דופן, בסופו של דבר נראים מושלמים להקשר ומשתלבים היטב עם ההפסקות המצולמות, שוב בסגנון מצויר יפני, שמלווים את השחקנים בשלבים השונים של ההרפתקה. גם המוזיקה המרכיבה את הפסקול מצוינת, שנוצרה על ידי Shouji Meguro, שכבר מחבר, בין היתר, של כמה משחקים בסדרות Megami Tensei ו-Persona. מאשר את המוניטין שלו כנסיין, כאמן שנמשך על ידי ז'אנרים חדשים להיות "מזוהמים" על ידי ערבוב של סגנונות שונים, כמו מוזיקת ​​תזמורת, אלקטרוניקה וראפ, אפילו בקתריןהמאסטרו השתמש בגרסאות מתוקנות ומתוקנות של קלאסיקות גדולות מהעבר, כמו הסימפוניה החמישית בדו מינור אופ. 67 מאת לודוויג ואן בטהובן, האטיוד אופ. 10 n.12 (אטודה אופ' 10 n.12) מאת פרדריק שופן או ההקדמה לאופרה Guglielmo Tell מאת ג'ואקינו רוסיני שלנו. יתרה מכך, כאמור, לא חסרים שירים הלקוחים מיצירות ישנות של אטלוס. כמו כן, אנו רואים בדיבוב האנגלי משביע רצון, המתאפיין בהקפדה מסוימת בבחירת הקולות המיוחסת לדמויות השונות, ובפרשנות הטובה של המדובבים עצמם. מה שמפצה חלקית על היעדר רצועת האודיו היפנית, שבמקום זאת תיכלל בגרסה האירופית של המשחק.

מסקנות

קתריןזה כנראה משחק שלא מקצץ במילים, או שאתה אוהב אותו או שונא אותו. כלומר, זה המוצר הקלאסי שיכול לחלק את ציבור הגיימינג בין מי שיודע להעריך כל פרט קטן לאלו שלא. לא מתאים לכל המשתמשים, במיוחד לאלה שיש להם מעט סבלנות, הכותרת נשארת בחירה כמעט מתחייבת לכל אוהבי הפקות של אטלוס ולמה לא, של אנימה עם עלילות מפותלות ובעלי גוון אימה, ומעל הכל שמחפשים משהו חדש ב סצנת המשחקים העולמית.
מעבר לכמה רגעים מתסכלים במצב Nightmare, וכמה פגמים טכניים, הכותרת עדיין מתגלה כיצירת מופת קטנה מבחינת סיפור, מצבים והמצאות; אחד המשחקים המקוריים והמעניינים ביותר בתקופה האחרונה. בקיצור, עבורנו מדובר בתואר מצוין, הראוי למסורת של מוצרים באיכות גבוהה שאטלוס הרגילה אותנו אליה לאורך השנים. וזה בלי קשר לגיבור-השותף החושני ולקסם המורבידי של כמה רגעים בעלילה.