יום הולדת שמח, מריו!

לא ייאמן לומר שחלפו עשרים וחמש שנים מאז הגדירו האחים סופר מריו את ז'אנר הפלטפורמה כפי שאנו מכירים אותו היום, טלטלו את תעשיית משחקי הווידאו עד ליבה ומכרו יותר מארבעים מיליון עותקים ברחבי העולם (שיא שנשבר רק על ידי בתקופה האחרונה על ידי Wii Sports). במהלך ימי תערוכת המשחקים של טוקיו, ראינו לא פעם את הפרסומת שיצרה נינטנדו לרגל המאורע ברכבת התחתית, שמזכירה את האווירה של שנות ה-80 עם ילד שמכניס את המחסנית של האחים סופר מריו ל-Famicom שלו, מדליק טלוויזיה אך ורק עם שפופרת קרן קתודית ועם השלט הרחוק הוא מכוון את ערוץ הווידאו שבו מוכנס פלט הקונסולה.

לכן זה היה רק ​​עניין של זמן, במקרה הזה כמה חודשים, שזה יגיע גם לכאןסופר מריו אולסטארס, אוסף זהה ביסודו לזה שיצא לסופר נינטנדו לפני כמעט עשרים שנה, ומכיל אפוא את Super Mario Bros., Super Mario Bros. 2, Super Mario Bros. 3 ו-Super Mario Bros.: The Lost Levels, כולם עם גרפיקה שעוצבה מחדש כדי לעמוד בתקני קונסולת 16 סיביות. במהדורה מחדש זו ל-Wii, המשחקים מלווים בחוברת מעניינת ותקליטור שמע שאת תכונותיו נמחיש בקרוב. למעשה, אנחנו רוצים להתחיל ממשחקים, כי מעולם לא מצאנו את עצמנו מתמודדים עם מוצר שאין לו כל קשר להגיון השוק כמו במקרה הזה, ושמכוון אך ורק לשני סוגי משתמשים: ראשית "הפאנבויס" נינטנדו, אלה שלשום דבר בעולם יחמיצו את ההזדמנות לחגוג את יום ההולדת של האחים סופר מריו בצורה המתאימה ביותר, כלומר להחזיק את ה-Wii-מוט אופקית ולהתכונן להחיות מחדש את הרגשות שעבור רבים מהם אפיינו את מגע ראשון עם העולם של משחקי וידאו; שנית, גיימרים "השומר הישן", שאינם בהכרח מעריצים את "ה-N הגדול" ואשר, מסיבה זו או אחרת, לא הצליחו ליהנות באופן מלא ממה שהיא סדרה של כותרים יוצאי דופן, שעדיין מסוגלים לערב ולבדר הודות למשחק שהזמן לא פגע בחוזקה שלו. כמו כן, ברור שמי שכבר הבעלים של ארבע ההרפתקאות של מריו (שקיימות גם בפלטפורמת ה-Virtual Console, ובמחירים נמוכים יותר) ימצא מעט סיבות תקפות לרכוש אותן שוב. אבל בוא נלך לפי הסדר...

Super Mario Bros. e The Lost Levels

האחים סופר מריו, שפורסם לראשונה ביפן ב-1985 והגיע לאירופה שנתיים מאוחר יותר, מייצג במשך עשרות שנים דוגמה ברורה למה שמפתחים מוכשרים (במקרה זה שיגרו מיאמטו וטאקאשי טזוקה) מסוגלים לעשות למרות שיש להם מאוד אמצעים טכניים מוגבלים. הספרייט של מריו, בהתגלמותו המקורית, היה לא יותר מקומץ פיקסלים בשלושה צבעים שונים, מצויד באף בולט ושפם גדול מסיבות מעשיות יותר, כלומר חוסר האפשרות להעניק לו הבעות פנים בשל גודלו הקטן. רזולוציה נמוכה.

הרסטיילינג שביצעה נינטנדו עבור יציאת ה-SNES שלסופר מריו אולסטארסרואה את עיצוב הדמות מועשר בפרטים, במיוחד בגרסה ה"מבוגרת" שלו, מתחיל לקבל את המראה ה"שמנמן" וה"מעוגל" שאנו מכירים היטב ושבכוונות בית קיוטו מרחיק את עצמו מה סגנון ציור יפני כדי להתקרב ליצירותיו של וולט דיסני. במבנה שלו המשחק לא שינה אפילו טיפה אחת, ומציע לנו את שמונת העולמות הרגילים, כל אחד מחולקים לארבעה שלבים, שרואים את מריו עסוק בהצלת הנסיכה פיץ' מציפורני ה-Bowser הנורא. בהשוואה לגרסה המקורית, נוספה מערכת חיסכון חשובה המאפשרת לנו לחדש את המשחק מהעולם האחרון במקום להתחיל מחדש, בעוד שאם לא כן, המשחקיות נראית ללא שינוי ואף שומרת על הקצוות הגסים הישנים שלה, כמו חוסר האמינות הכללית של הגרסה המקורית. קפיצה אם מתבצעת בסוף פלטפורמה. קווי הדמיון עם Super Mario Bros.: The Lost Levels הם רבים, ולמעשה אולי לא כולם יודעים שזהו ההמשך "האמיתי" ל-Super Mario Bros., שפורסם ביפן ב-1986 עם הכותרת "Super Mario Bros. 2". אבל נחשב על ידי נינטנדו כקשה ומתסכל מדי לטעמו של הציבור האמריקאי והאירופי. The Lost Levels אינו מכיל מצב מרובה משתתפים מבוסס תורות אך מאפשר לנו, בתחילת המשחק, לבחור את הדמות שלנו בין מריו לואיג'י. בחירה שאינה מטרה בפני עצמה, שכן שני האחים, בפרק השני הזה, מצוידים במאפיינים שונים: מריו זהה לתמיד, בעוד שלואיג'י פחות מהיר אך מסוגל לבצע קפיצות חזקות יותר. הגרפיקה כמעט ללא שינוי בהשוואה ל-Super Mario Bros ולמרות שדרגת הקושי דווקא נראית גבוהה יותר ויכולה ליצור כאבי ראש גם לשחקנים המנוסים ביותר. אולי מסיבה זו מערכת השמירה, במקרה הספציפי הזה, מאפשרת לך לחדש את המשחק מהשלב האחרון אליו הגיע ולא מהעולם האחרון.

האחים סופר מריו 2 ו-Super Mario Bros. 3

השאלה מתעוררת באופן ספונטני: אם Super Mario Bros.: The Lost Levels היה בעצם ההמשך ל-Super Mario Bros., מאיפה בא מה שתמיד הכרנו כ-Super Mario Bros. 2? המשחק גם מיוצר על ידי Miyamoto, המשחק הוא דוגמה ל"עריכה" אופיינית לתקופה, שכן הוא נקרא במקור "Doki Doki Panic" וראה אותנו שולטים במשפחת דמויות המקושרות בדרך כלשהי לרשת היפנית Fuji Television.

המשפחה הזו הוחלפה בגרסה המערבית של המוצר על ידי מריו, לואיג'י, קרפדה ופרסק השונים, מה שהותיר את התרחישים שלמים ומבנה משחק שקל לתפוס אותו כשונה באופן עמוק מהמשחק הקלאסי של האחים סופר מריו. מפתחות כדי לגשת לקטעים השונים, הגיבורים שלנו היו צריכים להביס את אויביהם על ידי חילוץ צמחים מהאדמה והשלכתם עליהם. לקפיצה על ראשי היריבים שלך לא הייתה השפעה, למרות שהם עצמם היו "ניתנים להרמה" ושמישים ככלי נשק. במהלך תהליך העיבוד, המפתחים העניקו לארבע הדמויות יכולות שונות מאוד והכניסו אלמנטים המסוגלים להיזכר באיקונוגרפיה הקלאסית של מריו (ראה בלוק "Pow" שנלקח מאחים מריו); מידות, שיחד עם ליווי מוזיקלי בלתי נשכח, הופכים את הפרק ה"לא טיפוסי" הזה של הסדרה לטעים ומיוחד באמת. הצמד הדינמי Miyamoto / Tezuka חוזר לומר את דברו עם Super Mario Bros. 3, שיצא כאן ב-1991. ההבדלים במונחים של משחקיות נראים ברורים בהשוואה ל-Super Mario Bros. ו-The Lost Levels: אמנם לא מוותרים על מושגים מסוימים בעצם, הפרק השלישי בסדרה מציג אלמנטים חשובים מאוד שיועלו בהמשך ואשר מהווים עד היום את אחד מהסימנים המסחריים של הזיכיון, כמו ה-power-ups בהשראת עולם החיות, הקונוטציה הכל חוץ מסטטית של השלבים ולבסוף המפה הקלאסית שמאפשרת לנו לבחור את הרמה אליה אנו רוצים לגשת (רעיון המוצע עד היום עם Super Mario Galaxy 2).

מנה עשירה?

אף אחד לא מתכוון להתווכח על איכות הכותרות. אלו הן יצירות מופת שהגדירו לא רק ז'אנר, אלא את כל עולם משחקי הווידאו, מקרבים מיליוני אנשים לסוג זה של בידור ומעוררים השראה בדורות של מעצבי משחקים.

מה שעם זאת משאיר קצת טעם רע בפה, ואשר קובע את ההערכה הכוללת של ההפקה הזו עבור Wii, הוא המתאר וכיצד הוא נארז לאירוע. מתוך הנחה שכל המשחקים הכלולים, אפילו בגרסאותיהם המקוריות ל-NES ולא מעודכנות ל-SNES, זמינים עבור קומץ יורו בקונסולה הווירטואלית, ברור שיש לחפש את הטריגר לרכישה הסופית ב- מה מביאה איתה מהדורת יום ההולדת העשרים וחמישה. למרבה הצער מנקודת מבט זו בהחלט ניתן היה לעשות יותר, ומלבד אריזה נדיבה ו"מסוגננת" מספיק, מה שמתווסף בנוסף לדיסק המכיל את המשחקים הוא פשוט תקליטור שמע של 25 דקות וחוברת מאוירת על ה- סיפורו של השרברב. זה הכל. שניהם לא שלמים ולא שלמים, ולכן מאכזבים עבור כל מעריץ ותיק של מריו; התקליטור מביא איתו כמה מהאפקטים והשירים הקוליים המפורסמים ביותר אבל שוכח אחרים, עם כל הכבוד לאלה שקיוו למצוא בו אוסף מוזיקלי של הקריירה של גיבור נינטנדו. החוברת דלילה ותמציתית מדי, עם כמה קוריוזים נעימים אבל לא יותר מזה; בקיצור, רק כמה דקות של קריאה, וזהו. גאדג'טים שבאמת קטנים מדי עבור אלה שהופכים את הפטישיזם של משחקי וידאו לדוגמת חיים, ולכן בסופו של דבר הופכים את החבילה החגיגית הזו ללא מספקת. לבסוף, יש לציין כי הגרסה שלסופר מריו אולסטארסהבחירה היא ה"יבשה", ללא ה-Super Mario World כלול במהדורה העשירה יותר. מריו בהחלט היה ראוי למשהו יותר.

מסקנות

היה נחמד למצוא בזהסופר מריו אולסטארססיכום אמיתי של 25 שנותיו של השרברב המפורסם ביותר בעולם, כדי לחגוג את ציון הדרך החשוב בצורה הטובה ביותר. להיפך, החבילה שמציעה נינטנדו באמת מייצגת אוסף מאכזב וזניח של 4 משחקים היסטוריים מוקפים בתוספות גרועות ולא שלמות, שנועדו יותר לעצבן מאשר להעריך את המעריצים. אחרת אי אפשר היה להגדיר את זה כדיסק שמע של 25 דקות וחוברת שמכסה בקושי חלק מסיפורו של הגיבור המשופם שיצר מיאמוטו, למרות שנים שבילה בהצלת נסיכות וקפיצה מקונכייה לקליפה. הזדמנות מבוזבזת לכן, ללא חצי מידה.