מאב לבן

שוחרר לפני כמעט שנה במחשב האישי, Rogue Legacy מגיע כעת לפלטפורמות הפלייסטיישן הודות לכל העדכונים שפורסמו עד כה, ה-Cross Buy, אך מעל הכל הודות לכריזמה, מיידיות ובמובנים מסוימים מקוריות שאנו משתמשים בה לעתים רחוקות לראות בזמנים אלו.

הכל בשם שילוב מוצלח מעשית בין שני ז'אנרים שנראים כאילו יתמזגו יחדיו, ה-"roguelike" האהוב (והשנוא) והמעט מדי שפוקד אותו לאחרונה "Metroidvania".מונחים לא ברורים של מומחים, לכל דבר ועניין, פלטפורמת פעולה דו מימדית השואבת בנדיבות מפניני העבר, כמו Ghosts 'n Goblins, ומהפרקים היותר "חקרניים" של Metroid, וכמובן, Castlevania.(ההתייחסות הכי ברורה כאן היא סימפוניה של הלילה) ואז להעלות הכל על מזבח המוות הקבוע ורמות... סליחה, טירות שנוצרו באופן פרוצדורלי, משחק אחר משחק, שונות זו מזו.

Trofei פלייסטיישן 4

Rogue Legacy מתגמל את השחקן עם 30 גביעים, 9 ארד, 5 כסף, 4 זהב ו-11 סודות, בתוספת הפלטינה המובנת מאליה והמושחתת. ברור שאנחנו צריכים להתעמק במשחק לעומק, לחקור בצורה מושלמת כל פינה ופינה בטירה, אבל גם להרוג את כל הבוסים ולחזק כמו שצריך את שלנו, או יותר נכון האלטר אגו שלנו.

Rogue Legacy הוא באמת שילוב טוב בין Roguelike ל- Metroidvania

יום אחד כל זה יהיה שלך

במאמר זה לא נקדיש זמן רב להסבר מפורט על כל אלף ההיבטים של המשחק -יש סקירת מחשב רצינית על זה- אבל מספיק לומר בפשטות שעם כל פטירה הגיבור שלנו משאיר יורש אחד או יותר, כל אחד עם נשק, מעמד, כישורים ותכונות שונות (סומטיות ואחרות): אנחנו חוזרים לטירה, אנחנו מנסים לשרוד כל עוד אפשרי על ידי צבירת כסף נוסף שיישאר ירושה לצאצאים, וכך לכל הדורות הבאים. כסף הוא הדבר היחיד שנשאר מהמשחק הקודם ויהיה צורך לבזבז אותו ללא קשר לחיסכון ללחשים חדשים ולשיפור הסטטיסטיקה והציוד שלך לפני, אה, למות שוב. גם בגלל שדמי הכניסה לטירה תמיד מוחקים לנו את הנזילות. ברור אפוא כיצד המשחק בהחלט דוחף את דוושת הגז בחקלאות אקסטרים ובגורם "עוד משחק ואז אפסיק", שבתיאוריה בקושי יכול להיות מושפע מהגורם החוזר בהתחשב בכך שכל הרפתקה תמיד שונה מהקודם, הן מבחינת עולם המשחק והן מבחינת עולם החי המאכלס אותו בהתחשב במבנה הנוכל.

ברור שבטווח הארוך מבנה הצמיחה החוזר בכוח מגיע לנקודת שבירה, אבל ללא ספק Rogue Legacy עושה כל שביכולתה כדי למנוע את הבעיה הזו לאורך זמן.עם מערך כזה, הטיולים הראשונים בטירה יכולים להיות קשים ביותר, מענישים במקרה הטוב, אבל למזלנו לעולם לא נגיע עד כדי כך שנגדיר אותם כמתסכלים, לאור התגובה המצוינת לפקודות ובעיקר הלא. -לינאריות של חווית המשחק שהיא (כמעט) תמיד נותנת לנו נתיב מילוט. אם זה לא מספיק, המשחק מציע גם אפשרות של "רמאות". על ידי פתיחת הנעילה של האדריכל נוכל לחזור לטירה שביקרה בעבר על ידי תשלום סכום מסוים, וזה שימושי מאוד לאחר שנמצאו הבוסים, על מנת למנוע בזבוז זמן והפתעות לא נעימות בעליל. על ידי כך אתה מאבד את רוח ה-roguelike, אבל יש לומר שבדרך זו אתה מבזבז משאבים בסיסיים כדי לבזבז על שדרוג מחוץ לטירה, לכן זה לא בדיוק קיצור דרך ללא כאב, מבלי לשכוח שאין שלל בטירה חדרים שביקרו בעבר.

דבר נוסף שמאוד אהבנו הוא איך כל יורש הוא לא סתם עוד אחד מאותו גיבור עם נשק אחר.התכונות המוזרות, סומטיות ואחרות, הופכות התאמה אחת לשונה עוד יותר מהשנייה. הם נעים בין אירוניים, כמו גיבורים הסובלים מאירופגיה, לאלו שיש להם השפעה גדולה על המשחקיות. אנחנו אולי נולדים גמדים, נמוכים ועם חתכים קצרים, אבל זה מאפשר לנו להגיע לאזורים שרק ה"קטנים" יכולים להגיע אליהם. אנחנו יכולים להיות עיוורי צבעים ולראות את העולם בשחור-לבן, או שאנחנו יכולים להיות מסיביים ולא לסבול את תגובת הנגד ברגע שנפגע. יש הרבה מהם והם תורמים להנאה שבגילוי ב-Rogue Legacy. אם מדברים ספציפית על המהדורה הזו של סוני, אנחנו חייבים להוסיף שבנוסף לקנייה צולבת מועטת מדי (והצלבה) המאפשרת לנו לשחק את הכותר בכל שלוש הפלטפורמות ברכישה בודדת, המפתחים כללו בצדק את כל העדכונים שוחרר עד כה במחשב האישי, כולל כמובן הרמיקסים של הבוסים, לחוויית משחק שלמה, קשוחה ומתגמלת עוד יותר.

מסקנות

הפלטפורמות והכרית שאיתה אפשר לשחק בה משתנים, אבל הכיף והאתגר לא משתנים, גם אם חקלאות אקסטרים לא יכולה שלא להרחיק את אהדתם של הפחות סבלניים. בסופו של דבר, Rogue Legacy היא פנינה מומלצת לכולם, רטרוגימרים הארדקור, חובבי מכות מאוכזבים מהקלות (??) של Dark Souls 2, אבל גם לאלה שרוצים רק מצולעים שופעים מכוסים בטקסטורות סופר מפורטות ב-1080p.