כבר סיפרנו לכם את הסיפורים הקצרים שלרונין, של הנוֹסֵעַושלרַצחָנִי.
בפרק זה שלסיפורים מהשמש העולה(טור המנסה ליישב מילים ודימויים כדי לספר סיפור קצר בהשראת רוח צושימה) נספר לכם את הרפתקאותיו של סמוראי נאמן מאוד לאדונו, שהופקד על שחרור האזור מאחד המנהיגים הגדולים של הצבא המונגולי מי שפולש לאי.
הוא סמוראי
במוצב לא הרחק מהכביש הראשי לפורט אימאי, חיילים מונגולים התבדחו ושרו ברגע של מנוחה שמחה.
שני השומרים שהוצבו בכניסה הראשית נלכדו בדיאלוג סוער תוך כדי שתיית סאקה, כשלפתע ראה אחד מהשניים דמות מתקרבת. הוא היה אדם מרשים, לבוש בשריון שחור גמור. על הקסדה הוצבו שתי קרני צבאים מפוארות. פניו היו מכוסות במסכה כהה עם חיוך מרושע.
זה היה אור השחר הראשון, ולכן הדמות הייתה הרמונית במבנה, כאילו הייתה שד יער, עטוף בערפל, מוכן ללכוד את נשמותיהם של אלה שהיא פוגשת בדרכה כדי להסתיר אותם בתככים הפראיים האפלים. האיש עצר לא הרחק מהחומות. האפילוג של פגישה זו ידוע לנו כעת.
על הקרקע, דם פגש את נתיב הסאקה. המוזיקה בתוך המחנה פסקה. האיש חצה את הסף באיטיות, בעוד התערובת הנוזלית הולכת על עקבותיו, תקועה בבוץ עד הגשם הבא. החיילים לא היו צריכים ללכת ולבדוק: הדממה המפחידה והדם שליוו את הפולש מעבר לשער מיד הבינו שנשמת מלוויתם כבר אבדה ביער.
מחיר התקווה
המונגולים שפכו את כל זעמם על הלוחם. הטכניקה של האחרון הייתה בלתי ניתנת לטעות. במאמץ מינימלי הוא יכול היה להפיל אפילו את הלוחמים המיומנים ביותר.
החתכים נקרעו בקלות מתכת מונגולית ובדים מדרך המשי. השריון הראוותני איבד את הברק שלו בגלל גשם הבוץ שזרם מתנועות הברק של הסמוראי.
בזה אחר זה נפלו כל אנשי המחנה. חוץ מאחד. מאחורי כמה שקי תבואה הסתתר חייל פשוט, חמוש בסכין בלבד, שחיכה לרגע טוב לברוח וללכת להזהיר את הממונים עליו. הסמוראי חיפש בינתיים מידע שימושי שיאפשר לו להשלים את המשימה שנתן לו אדונו.
בעודו כפוף, עסוק בחיטוט בשרידי החיילים, יצא הניצול במהירות אל מחוץ למחנה. הוא היה משוכנע שהוא נמלט מהמוות, אבל כאב צורב בירכו החזיר אותו שוב למציאות, מחובק על ידי הרפש הבוצי הקפוא של צושימה.
תטפס בסולם הדרגות
הצרחות קורעות הלב של המונגולי נישאו ברחבי העמק. רגלו דיממה מאוד, אבל שליפת החץ רק תזרז את המוות.
הסמוראי ידע שגניחותיו של החייל יישמעו בקרוב על ידי סיירת סיור כלשהי, מרובת ביותר בסביבת המצודה. ואז, הוא ניגש בחיפזון אל הגוסס.
"איפה המפקד שלך? הוא היה אמור להיות כאן הבוקר. דבר, לפני שאכניס לך חור גם ברגל השנייה!"
האיש החל לדבר במונגולית. מהמחוות שלו היה ניכר שהוא ניסה לגרום ללוחם היפני להאמין שאין לו מושג על עמדתו הנוכחית. צרחה מחרידה עוד יותר קרעה את האוויר, כשהלהב של הסמוראי עשה את בשר רגלו הטובה של החייל.
"בשפה שלי."
דמעות זלגו על פניו של המונגולי, והוא התכונן לענות.
"בסדר, בסדר! אני אדבר! המפקד לא הגיע כי הקאהן הורה לו לתקוף עיירה סמוכה, שבה מתגורר אחד האדונים האחרונים שמתנגדים לכוחות המונגולים. בבקשה, תענה..."
הקטאנה שקעה בחזהו של החייל, והוא בהה בבהלה בזוהר הנוצץ של הלהב כשהרגיש שהיא מחלצת את לבו.
הסמוראי ניקה במהירות את דמו של האויב מנשקו וקרא לסוס שלו, שיצא מהשיח. הוא עלה ודרבן את סוסו כמו שלא היה מעולם.
עמודי התווך של המלחמה
יער בצבע להבה נפתח לפני האביר. מרחוק עלה עשן גבוה לשמיים.
לאחר נסיעה ארוכה, הסמוראי סוף סוף הגיע ליעדו. הארמון של אדוניו עדיין נשרף. הלהבות הפכו לחופות החדשות והשופעות של העצים המקיפים את ביתו. הוא נכנס במהירות לבניין וחיפש לשווא אחר ניצולים. הכל הפך לאפר.
הסמוראי כרע ברך ומשך את הלהב שלו. הוא הניח אותו על ברכיו. הוא הרכין את ראשו. ואז החזקתי אותו והנחתי אותו לכיוון בטנה. הוא היה מוכן לעשות את הצעד האחרון כשהבחין בזוהר שהגיע מסדק בקיר. כאילו מהופנט, קם הסמוראי, שמט את חרבו ופנה לעבר המשטח שעליו השתקפו הלהבות הכהות. במשיכה אני מנתק את לוחות העץ המכסים את החפץ המסתורי.
לנגד עיניו היה שריון דומה לזה שלבש, אך עם צבע שונה וגימור מפואר. זה היה השריון של המשפחה שהיא שירתה, השייך לאב הקדמון המרוחק ביותר, דמות מיתית, בעלת יכולות מולדות בלחימה. אומרים שהוא הצליח להציל לבד את צבאו של שוגון עתיק.
האדון סיפר לסמוראים על השריון, אבל האחרון מעולם לא הזדמן לראות אותו. הוא היה צריך רק להביט בה לכמה רגעים כדי להבין שמותה לא יביא שום תועלת לזכרו של אדונו או לבריאות אדמתו. באותו רגע הכל היה ברור לו.
באותו ערב, חייל לבוש בלבן התקרב אל חומות מבצר אימאי, בלי לראות. או, לפחות, זה מה שהוא חשב, עד ששמע מאחוריו קול. הוא שחרר את מעטפת הקטאנה שלו והסתובב במהירות.
"היי, הוריד את הלהב. שנינו יודעים שלא יהיה לך סיכוי נגדי, אחי."
גבר עם כיסוי עיניים חייך אליו. לידו היה אדם נוסף לבוש בחלוק אדום בהיר וכובע קש הרוס.
"אני רואה שכולנו כאן."
שלושת הלוחמים פנו לכיוון שממנו באו המילים. הם נאמרו על ידי אדם עם מעיל פרווה על כתפיו. כמה צעדים מאחוריו היה אדם אחרון, ללא נשק, עם רק תיק וכלי מיתר בגרירה.
הלוחם איבד באותו יום משפחה, אך מצא משפחה אחרת, אחת ממנה התרחק בכוונה. ובאותו לילה, מחוץ לחומות מבצר אימאי, עמדו מטייל, רונין, חתך, פייטן וסמוראי. צושימה תבעה את ביתה.
זה היה הפרק הרביעי שלסיפורים מהשמש העולה. אנו עומדים להגיע לסיכום המסע הזה שמקורו בעולם שלרוח רפאים של צושימה. בזמן ההמתנה ליצירה האחרונה, ספר לנו מה אתה חושב בתגובות.
