La Virtual Console su Wii U

גם עם כל השקט ששורר בתחום הרווחים בגלל המכירות הדיגיטליות, קשה שלא להבין כמה חשובים היו ה-70 מיליון דולרים (בערך) שהרוויחה נינטנדו, עם ה-Virtual Console בלבד, בסוף 2010 רווחים , שהושגו בלי יותר מדי עבודה, בזכות העבר הנפלא שלו, אבל גם בזכות קידום מעולים ומכירות מקוונות. הקונסולה הווירטואלית הייתה אחת הנקודות החזקות של ה-Wii, במיוחד בשנים הראשונות: רק תחשבו שהיא נחנכה עם משחקים ל-NES, SNES, Nintendo 64, Mega Drive ו-TurboGrafx 16, ארכיון מקוון אמיתי שמתעדכן כל הזמן.

כפי שכבר הוזכר, המאמץ זכה בשפע על ידי הציבור, עםסופר מריו Bros 3, המשחק שהורדת ביותר, נמכר ביותר ממיליון עותקים... ומרוויח יותר מחמישה (מיליוני דולרים, ברור) עבור נינטנדו. הכל הושק בסוף 2006 יחד עם הקונסולה עצמה, עם קיטלוג הולם של משחקים (לפי פלטפורמה, ז'אנר וכן הלאה) וערוץ נפרד בתפריט ה-Wii. לאור העבודה הקפדנית שבוצעה באותה תקופה, ובעיקר בהתחשב בתוצאות המצוינות שהושגו, מפתיע שבקונסולה כמו ה-Wii U, עם מבנה מקוון הרבה יותר מעודן ושכבתי, אותו שירות הוחל באיחור ובשקט.

הסיפור על הפנקס

התחושה היא שהשקת הקונסולה הווירטואלית ב-WiiU הייתה קורבן למחלוקות פנימיות, כשרג'י דוחף בפומבי לחשבונות ומשחקים של GameCube, שניהם הוקרבו עם השחרור. שתי שגיאות מנקודת המבט שלנו: לכל הפחות זה אנכרוניסטי עדיין לקשר רכישות לפלטפורמה ולא לחשבון, קצת נאיבי אפילו לא לחשוב על הכללת משחקי GameCube בעתיד, אלא אם הכל נופל בפרספקטיבה remake-savage (בקו שלWind Waker), פרספקטיבה שמתחשק לנו להחריג אותה כרגע. בקיצור, בהשוואה ל-Wii יש פלטפורמה אחת פחות (כולן לא נינטנדו, לעת עתה), ולא יותר, מלבד, בעתיד, ה-Game Boy Advance. לא פחות מעורר ביקורת הוא הקטלוג הגרוע לו עברו המשחקים, כולם נכללים במדור מאקרו אנונימי של קונסולה וירטואלית בתוך החנות האלקטרונית, ללא קשר לז'אנר ולקונסולה שאליהם הם שייכים: חבל, כי השילוב עם Miiverse זה במקום זאת היה מבריק, אבל לא מן הנמנע שהמצב ישתנה בעתיד, ברגע שתהיה יותר תוכנה זמינה.

בחירה מפוקפקת נוספת נוגעת לכותרים שכבר הורדו ב-Wii, שללא התחשבות בהעברה המסורבלת כשלעצמה, יש לרכוש אותם מחדש במחיר מוזל (1 אירו ל-NES ו-1.50 אירו ל-SNES, סנט פלוס סנט מינוס) אם אתם מעוניינים בשידור חוזר שלהם דרך Gamepad ב-WiiU. והנה הגענו לחלק הטוב ביותר, סוף סוף. המשטח, כולל המסך, מתגלה כמושלם באמת להנאה מכותרות העבר במלואן, הודות לצלב הכיווני הרב-תכליתי (נוח הרבה יותר מה-Wii וה-GameCube), והאפשרות למפות את הכפתורים לפי טעמכם, אפשרות מבורכת מאוד בהתחשב בעיצוב של בקר ה-Wii U, שגבו הכפול נוח פחות או יותר על סמך אורך האצבעות. ראויה לא פחות לעובדה ש"גרסאות אמריקאיות" של כמה משחקי NES ו-SNES נכללו, כלומר בתדר 60 הרץ, בניגוד למה שנעשה (עקרונית) ב-Wii. נראה איך נינטנדו תתנהג כשהיא תצטרך להתמודד עם כותרים כאלההאגדה של זלדה: אוקרינה של הזמן, שפרסומו בגרסה האמריקאית יוביל להתרוששות לשונית (ללא צרפתית או ספרדית), בהשוואה לפיגור של 50 הרץ של מהדורת PAL. ב-WiiU אפשר גם ליצור "נקודת שחזור" שאינה תלויה במערכת השמירה של המשחק: אחת ויחידה, תדרוס אותן כאוות נפשך, אך עדיין שימושית מאוד בהתחשב בהבדל העצום בקצב, בהגדרה ובקושי בהשוואה למוצרים של היום. אם הקונסולה הווירטואלית של ה-Wii הסתכמה כעת בכ-600 כותרים, זו של ה-WiiU מתחילה בשמונה בלבד: חמישה ל-NES, שלושה ל-SNES (נמכרים בהתאמה ב-4.99 ו-7.99 יורו כל אחד). נקווה שלא ייקח להם חמש שנים להעביר את כל הקטלוג. הנבחרים הם:עולם סופר מריו,מטפס קרח,הסופר פיקרוס של מריו,דונקי קונג ג'וניור,Excitebike,פאנץ' אאוט!הF-Zero.

Super Mario World (SNES)

הגיע יחד עם הסופר נינטנדו,עולם סופר מריוזה עדיין נחשב לאחד ממשחקי הפלטפורמה הטובים ביותר, ומשחקי הווידאו בכלל, בכל הזמנים. למרות שלקודם יש כנראה שלבים אינדיבידואליים יותר יצירתיים והרמוניים, תחושת הטיול שמסר העולם, באמצעות מפה אחידה ורמות קונטקסטואליות היטב בין אזור אחד למשנהו, ייצגה חידוש מוחלט לז'אנר.

עיצוב הרמה שלו היה הראשון שחזר על הקנונים המסורתיים של הסדרה, עם יציאות סודיות שונות ושבילים עשירים יותר מהנתיב האופקי הרגיל מנקודה A לנקודה B. וריאציות אלו על הנושא כנראה הניבו תוצאות מזיקות לדרך שפותחו ב הפרקים הבאים, אבל בעולם סופר מריוהם היו התבלין הנכון לחדש את הנוסחה הרגילה, בדיוק כמו יושי. פלטפורמה נפלאה, עם יצירתיות על גדותיה, מה שמחוויר את האחרונים, לא רק בהשוואה בהקשרים אלא גם בהשוואה ישירה.Super Mario Bros.
הַצבָּעָה:9/10

מטפס קרח (NES)

לאחר שזכו לתהילה שלאחר המוות באירופה, לא בגלל היתרונות שלהם אלא בגלל התפקיד הנחמד שהם לקחו על עצמםSuper Smash Bros, מטפסי הקרח חזרו להשקת הקונסולה הווירטואלית של WiiU. למרות שעכשיו זה הפך להיות אופנתי לבקש ולצפות להמשכים לכל דמות ששוחזר על ידי סאקורי במשחק הלחימה שלו,מטפס קרחיכול וצריך להיות חריג.

כי מעבר לקונספט (טיפוס גלילה אנכית) והחביבות של הדמויות, יש מעט מאוד מה לחסוך: הפקדים לא עובדים, אחרי הכל הם היו לא מדויקים גם בזמנו, ועיצוב הרמה בהחלט חוזר על עצמו. זה לא יהיה בלתי אפשרי להציע הכל בצורה מודרנית, גם כי מרובה משתתפים שיתופי לא מקוון הוא באמת מעניין (כפי שניתן לראות מתוךSuper Smash Bros, למעשה), אבל המוצר המקורי, ששוחזר כעת, מראה את כל הסימנים של יצירה בינונית מלפני כמעט שלושים שנה. ההבדל העיקרי בין R&D1 ל- R&D4, לפני כל היבט אחר, תמיד היה תשומת הלב שהוקדשה למערכת הבקרה: כדי להבין זאת, פשוט השוומטפס קרחאל העכשוויהאחים מריו.
הַצבָּעָה:5/10

דונקי קונג ג'וניור (NES)

יצא בשנה שלאחר מכןדונקי קונג, ועוצב על ידי אותו צוות, ניסה לחדש את הצלחתו על ידי שינוי הנוסחה: הקוף הכלוא, הבן הזריז כגיבור המוכן לשחרר אותו, מריו בתפקיד האויב והחוטף.

יש לא מעט תכונות משותפות עם קודמו, מהמסך הקבוע ועד לשלבים החוזרים ונשנים של קושי הולך וגובר, אבל ההבדלים עמוקים לא פחות: שבילים משוכללים ואיטיים יותר, עשויים מגפנים וטיפוס, פחות מבוססים על רפלקסים וב כללי, בהחלט פחות מרתק ומלא אדרנלין. אפילו עם כל המגבלות שלו, הוא עדיין מייצג ארקייד דיסקרטי, שחובבי הסאגה יכלו להתאושש ללא חרטה: בהשוואה למוצרי R&D4 של השנים שלאחר מכן, הפקדים פחות רקומים, אבל הנתיבים האנכיים בעיקר והקצב האיטי זוכרים, ב לפחות בהגדרה כללית, האחרוניםמריו נגד דונקי קונג, יותר פאזל מפעולה.
הַצבָּעָה:5,5/10

Excitebike (NES)

הקלאסיקה הזו קמה לתחייה עבור קונסולות שונות ובצורות שונות במהלך העשור האחרון, לאחרונה גם ב-Nintendo 3DS מצוידת באפקט תלת מימדי. הוא מראה את כל סימני הגיל, במיוחד במספר הקטן של המצבים, המעגלים וההטרוגניות שלהם, אבל בבסיסו הוא נשאר משחק ארקייד נהדר ומשחק מירוצים מעולה.

בניגוד למוצרים אחרים של אותה תקופה, הפקדים שלExcitebikeהם עדיין מתגלים כמדויקים ואינטואיטיביים היום, כאשר כפתור אחד משמש לשמירה על מהירות והשני כדי להאיץ לפני הרמפות, תוך הקפדה לא להגזים, מה שעלול לגרום לכשל במנוע. וריאציות הקצב הללו משתלבות היטב עם התכונה העיקרית של המשחק, שנלקחה לאחרונה גם על ידימשאית מרגשב-Wii, וזה הצורך לכופף את האופנוע ביחס לשיפוע הקרקע: ככל שתצליחו ליישר את שני הכיוונים, כך תצאו טוב יותר מהקפיצות. קונספט לכאורה פשוט, אך עדיין מסוגל לתת סיפוק ניכר, בתנאי שתוכל לסבול את הגרפיקה הישנה ואת הרצועות המונוטוניות.
הַצבָּעָה:6,5/10

פאנץ' אאוט! (NES)

גרסה מחודשת שוחררה ב-Wii לפני כמה שנים, עם תמיכה ב-Balance Board, אך ללא שינוי ברוחו: דמויות כריזמטיות וגרוטסקיות, מצוידות במהלכי סופר ודפוסים שניתן ללמוד בעל פה.פאנץ' אאוט!זה ארקייד בנשמתו, וחלק מהמבנה שלו יכול להיחשב מיושן,

אבל אם אתה מצליח להשלים עם הנוסחה של האסכולה הישנה, ​​במיוחד כשזה מגיע לחזרה על דפוסי התקפה, זה עדיין מהנה מאוד, גם ב-Wii וגם ב-NES. גם לאחר שהמהלכים של היריב התקבלו והובנו, זה דורש רפלקסים יוצאי דופן ותשומת לב מתמדת, שיפור תכונות שרוב משחקי הווידאו המודרניים הזניחו, וממשיכים להזניח. הגרפיקה היא מהטובות שנראו ב-NES, עם אנימציות נעימות ודמויות מאופיינות להפליא, משהו שבקושי היה יכול להיעשות (באותה תקופה) בעקבות גישה מציאותית יותר. בהחלט מומלץ, גם למתחילים וגם לחובבי הרימייק ל-Wii.
הַצבָּעָה:7/10

F-Zero (SNES)

איך בדיוקעולם סופר מריו, כמו כןF-Zeroליווה את ההשקה של ה-SNES: בניגוד לאינסטלטור עם זאת (שאנחנו מודים שהזדקנו טוב יותר) זה אפשר לנו להציץ בכל הפוטנציאל של החומרה, עם אותו Mode-7 נחמד עכשיו כמו שהיה הרסני בזמנו, המבשר של כל אפקט תלת מימדי מודרני.

F-Zeroזה היה המשחק שהפך את המירוצים העתידניים למפורסמים, והוא עשה זאת על ידי הצעת מהירות שלא נראתה מעולם: הכותר דרש רפלקסים מוגזמים, וזה היה קשה, מאתגר מההתחלה כמו מעט כותרים אחרים של נינטנדו, גם לפני וגם אחרי. גם היום, למרות כל ניסיון קדם-מצולע לסימולציה תלת מימדית הנראית כעת פרהיסטורית, היא מצליחה לבדר ולערב, בזכות הבקרות המצוינות, את המהירות עדיין יוצאת דופן ודרגת הקושי הגבוהה, שניהם בשל סכנת התפוצצות ועיצוב המדרונות והמשטחים. אנחנו לא יודעים אם נינטנדו תחזור על הסאגה בעתידF-Zero, מה שבטוח הוא שניתק אותו ממצוינות טכנולוגית יהיה פשע: במקום להחזיר אותו במהדורת מיעוט, אולי עדיף לזכור אותו במסווה המלכותי האחרון שנתן לו SEGA. ולמה לא, אפילו בהופעה הראשונה הזו.
הַצבָּעָה:8/10

הסופר פיקרוס של מריו

בעבר נינטנדו יצרה משחקי פאזל רבים המבוססים על מריו וחבריו, המפורסם שבהם, לפחות במערב, הוא בהחלטד"ר מריו. אבל זה לא המוצר האיכותי היחיד, להיפך: נסו לשאול את חובבי הז'אנר, והם יענו כמעט פה אחד שהתכשיט שבכתר הואהפיקרוס של מריו. סדרה שמעולם לא הצליחה יותר מדי מחוץ ליפן, שדורשת סבלנות ורוגע, ואולי מסיבה זו היא לא מאוד מפורסמת באירופה: הציבור המערבי רגיל, גם בז'אנר הפאזלים, למינון מסוים של אקשן ו אדרנלין (אתה מביןטטריסoפאזל בובל).

הסופר פיקרוס של מריו, הפרק הטוב ביותר של הסאגה, מציג ציורים רבים, כולם עם אותה נוסחה ובקושי הולך וגובר, חלקם עם מגבלות זמן, אחרים לא: אלו תדפיסים שעליהם מגלפים תמונות, תוך הקפדה לא לטעות, לפי האינדיקציות המספריות מופיע ליד כל שורה או עמודה. לדוגמה, אם המספרים "7 - 2" מסומנים לצד שורה של 10 יחידות, תהיו בטוחים שהריבוע שיש להימנע ממנו הוא 8. מכונאי פשוט לכאורה, אבל עם פוטנציאל צמתים בלתי מוגבל. כפי שצוין קודם, יש לו רק מגבלה מרכזית אחת: אפשר לשחזר את הרעיון של המשחק בלי יותר מדי מאמץ על גיליון עיתון, מרכיב הפעולה בעצם בוטל. אם אתה מוכן להתעלם מהאלמנט הזה, זה אחד ממשחקי הפאזל הטובים ביותר שקיימים. הַצבָּעָה:6,5/10