פוקימון תופת
Shin Megami Tensei הוא כנראה אחד ממשחקי ה-RPG הכי לא טיפוסיים שתשחקו אי פעם, והיו אסיר תודה על המינוי החדש הזה אטלוס נטשה את התצוגה הקלאסית בגוף ראשון, והותירה את המשימה למצלמה בנאלית יותר, אך גם פונקציונלית, מגוף שלישי. להתבונן בחיפושים שלנו. ההתנגשויות האקראיות הן בלתי נמנעות, שמסתיימות כאן בקרבות די מונוטוניים, שבמהלכם פשוט תצטרכו לבחור את ההתקפות של הלוחמים שלנו, מודעים לכך שבבחירה בהם בסדר הנכון תקבלו מעין תור נוסף. עם זאת, המשחק בפועל בין קרב אחד למשנהו הוא שהופך את Shin Megami Tensei למעניין יותר ממה שזה נראה: באמצע הדרך בין פוקימון לג'ייד קוקון, אנחנו יכולים לנסות לגייס אויבים משלנו, להשחית אותם עם חפצים או לדבר איתם במהלך המשחק. להילחם, ואם יתמזל מזלנו הצבא הקטן שלנו יגדל עם אלמנט חדש. לאחר שהשגנו מפלצת חדשה, נוכל להשתמש בה בלחימה, וככל שהיא תרכוש יחד איתנו נקודות ניסיון, גם כישוריה והפוטנציאל שלה יגדלו, אפילו עד כדי התפתחות ליצור חדש. וזה לא הכל, כי בשלב מסוים אפשר יהיה גם לשחק עם יצורי התופת הללו, ולשלב אותם זה עם זה כדי ליצור יצורים חדשים שיירשו כמה מאפיינים ויכולות של "הוריהם". לכן מערכת המשחקים מתגלה כמסקרנת ומגוונת מהצפוי, ומותירה את הקרבות תפקיד בידורי שולי בין חקר ושילוב גנטי.
יחד עם זאת, אלמנט נוסף שהופך את התקדמות האלטר-אגו שלנו ב-Shin Megami Tensei לייחודי למדי הוא מה שנקרא Magatama: להסביר את זה במילים זה לא קל, אבל לסיכום אנחנו יכולים לומר שדרך האובייקטים האלה אפשר להשיג את היכולות החדשות של הגיבור, בין אם אקטיביות ובין אם פסיביות; יתרה מכך, בהתאם למגאטאמה המצוידת בזמן העלייה הגורלית, הסטטיסטיקה והיכולות החדשות של האלטר-אגו שלנו ישתנו בהתאם. בקיצור, עלינו לתכנן בקפידה את הצמיחה של "הגיבור" שלנו, תוך התחשבות בכישורים שאנו רוצים ללמוד ובסטטיסטיקה שאנו רוצים להגדיל, אולי להשתמש בכמה שיותר מגאטמה כדי ליצור דמות היברידית ורב-תכליתית ביותר.
סגנון שלא מתאים לכולם
מבחינה טכנית, Shin Megami Tensei מציג שילוב משתנה של סביבות תלת מימדיות, גסות ומטרידות בכוונה, ודגמים מוצללים. הצבעים שנבחרו בקפידה והנקודתיים ביותר הם כנראה מה שהופך את ההיבט הוויזואלי של Shin Megami Tensei למיוחד באמת: מטריד, קלסטרופובי, אפל ושטני. אולי תאהבו או לא תאהבו את עיצוב הדמויות ההזוי, הוא אולי קצת מופרך ומוזר מדי לטעמנו המערביים, אבל אין ספק שמדובר בחידוש אמיץ ששובר את הקלישאות של הז'אנר. כמובן, הצללת cel מטעה: זה אולי נראה כמו קריקטורה, אבל זה בכלל לא הצגה לילדים. חבל בהקשר הזה לשאר: האנימציות העץ והלא טבעיות משאירות טעם רע בפה, והאפקטים המיוחדים של ההתקפות המרהיבות ביותר הם חזיז מצחיק בהשוואה למה שראינו ב-Star Ocean 3, XenoSaga או Shadow Hearts 2. המצלמה, המנוהלת דרך הכפתורים האחוריים של ה-Dual Shock, גם נוטה ללכת קצת לבד, ולבלבל את השחקן במיוחד במבוכים ובמקומות מורכבים יותר, כלומר, מכיוון שכולם נוטים להיות מ-50% את המשחק והלאה: מחיאות כפיים, בין היתר, Atlus באמת ראויה לזה בגלל המבנה של המבוכים האלה, מורכבים ומלאי חידות ואלמנטים שמבלבלים את השחקן במיוחד כדי להפוך את החקירה לפחות ליניארית ויותר מסקרן.
הפסקול מנוכר כמעט כמו עיצוב העלילה והדמויות: שירי הרוק התכופים והמצוינים משולבים בצורה גסה ולפעמים מעודנת עם רצועות מוזיקליות ג'יי-פופ קצת פחות מוצלחות, אבל שתורמות ליצירת האווירה המטורפת ההיא. שזהו עמוד השדרה של המוצר עצמו.
Shocking Shin Megami Tensei: Lucifer's Call יש לא רק את הכתובית בטעם גרוע, אלא גם שורה של גורמים שבסך הכל מהווים מהלך אמיץ ומסוכן עבורנו שחקני המערב. מעבר לחרדה שעטיפת המשחק לבדה מצליחה לעורר, אטלוס פוגעת במטרה על ידי הצגת אווירות משכנעות ביותר ומצבים מצחיקים-נרטיביים, תוך שילובם עם מערכת משחק שעשויה להיראות מעט מגוונת ומונוטונית בהחלט אם היא מקושרת רק לשלבים של קרב, אך מתפוצץ ביופיו של התרחבות הקבוצה והניהול שלה: גיוס יצורים חדשים, התפתחותם והיתוך אפשרי עם אחרים, הופכים את המשחק לאמיתי מאת Shin Megami Tensei ממש מבריק ומהנה מאוד. עם זאת, זה נשאר משחק שמומלץ רק למי שרוצה לחוות משהו חדש יחסית, שהנושאים שלו וכמה אפשרויות משחק עשויות להשאיר אותך נדהם, אבל בהחלט ראויים לתשומת לב ולעתים קרובות, אפילו ראויים לשבח.
- מִקצוֹעָן:
- עלילה מסקרנת ומורכבת
- טכנית יותר מטוב
- משחק מגוון ועמוק
- נֶגֶד:
- כמה בעיות אורקוליות
- הקרבות מונוטוניים בעליל
- הסגנון הכללי עשוי לא לרצות את כולם
סדרת Megami Tensei נולדה ב-NES לפני יותר מעשר שנים, בהשראת רומן יפני בשם Digital Devil Story: Megami Tensei, ומאז התהילה שלה גדלה יותר ויותר, עוברת מקונסולה אחת לאחרת, מדור לדור. דור, תמיד מאופיין במוזרות משחקי הווידאו הזו שאטלוס ידע להמציא עוד לפני דיסגאיה. עם זאת, אף פרק מהסאגה לא ראה אור במערב, מלבד סדרת ה"ספין אוף" המענגת Persona, שהגיעה לאמריקה ונהרסה על ידי עיבודים לא סבירים שלא היו נאמנים במיוחד לתסריט המקורי. עם הקריאה הזו של לוציפר מגיעה מגאמי טנסיי סוף סוף לא רק למדפי היאנקי, אלא גם לאלו האירופיים, ויש עוד: Shin Megami Tensei: קריאת לוציפר הוא התואר האירופי שלShin Megami Tensei III: Nocturneמטורפים, מהדורת דלוקס שלShin Megami Tensei III: Nocturne, לכן בגרסת ה-PAL הזו של הכותר החדש של Atlus אנו מוצאים מבוכים נוספים, קטעים חדשים, רמת קושי נוספת, חמישה סופים ומשום מה, גם נוכחותו של דנטה, גיבור הסרט Devil May Cry של Capcom. הרבה ברזלים באש להרפתקה שהיא, לפחות נרטיבית, אולי מורכבת והזויה מדי: הגיבור הוא ילד יפני אנונימי (בכל מובן, שכן תיתן לו שם) שבזמן שהוא מגיע לקבוצה של חברים ברכבת התחתית לבקר מורה חולה בבית חולים, היא נרדמת וחולמת על סוף העולם. אכלו בכבדות? אולי, העובדה היא שכאשר ה"גיבור" שלנו מגיע לבית החולים הוא מוצא את עצמו מול מקום נטוש ומטריד, בו ילמד שחלומו היה אמיתי יותר מהפפרונטה שאכל לארוחת ערב יום קודם לכן: מה שמכונה "התעברות" עומד להתרחש, אירוע קטסטרופלי שיהרוס את העולם ואז יגרום לו לקום לתחייה. בקיצור, בתפקיד הנבחר חסר המזל הזה, אנו מוצאים את עצמנו ישנים שוב לאחר שקיבלנו את ה"מגאטאמה" המסתורי וכאשר אנו מתעוררים העולם כפי שאנו מכירים אותו אינו קיים יותר: במלוא ה"קונספשן", "עולם המערבולת" החדש. "זהו צומת דרכים של רוחות רפאים, שדים ויצורים על טבעיים, וכדי להחמיר את המצב הפכנו לשדים המסוגלים ללמד אחרים ולגרום להם להילחם עבורנו. בשלב זה ההרפתקה באמת מתחילה, והבחירות שלנו יקבעו את סופו או תחילתו של הקוסמוס.
