ריימן, הגיבור ההיסטורי של כמה מהפלטפורמות המצליחות בהיסטוריה האחרונה, נדחק כבר כמה שנים לתפקיד של דמות משנית במשחקים הנושאים את אותו השם: לרגל התואר שהיה אמור כדי לחנוך את הסדרה ב-Wii, למעשה, מישל אנצ'ל והצוות שלו המציאו אויבים מטורפים כמו שהם היו מטורפים, ה-Raving Rabbids, גזע חייזר של ארנבות משוגעות שכוונות לפלוש לכדור הארץ. או בשביל הכריזמה של הדמויות, או בשביל המבנה המשובב שהפך מפלטפורמה לאוסף של מיני-משחקים, תוך כמה פרקים איש החציל המסכן, למרות שבתיאוריה עדיין הגיבור, ממש נמחק. על ידי המכרסמים הידידותיים שב-TV Party הם יצאו למנוע ממנו ליהנות מטלוויזיה. זה תלוי בך לחזור ולהדגיש מי אחראי; במשחק אתה תצליח, אבל מבחינת תדמית, תרצה או לא, לריימן הוטל כעת הקוביה...
אני בשליטה מרחוק כאן!
אם לומר את האמת, אנחנו יודעים רק בזכות הנחת היסוד הנרטיבית של המשחקגרסת Wii, כי ב-DS, מלבד כמה FMVs קצרים ועשויים היטב, אין מאמץ להציג את המצב לשחקן: לא משנה, ה"עלילה" היא משנית לחלוטין במוצר הזה. העובדה היא שהארנבים פלשו לטלוויזיה של ריימן, וכדי לגרש אותם הגיבור שלנו צריך להתמודד עם סדרה של מיני-משחקים. זה, בקיצור, המבנה: המשחק מחולק לחמישה לוחות שעל כל אחד מהם ריימן צריך להגיע למטרה, לטלוויזיה, לפני הארנבים. כדי לקבוע כמה ריבועים שני המתמודדים זזים, המיני-משחק מתחיל: אם תעבור אותו יש לך ארבעה ריבועים זמינים, אחרת רק שניים.
ריימן, הגיבור ההיסטורי של כמה מהפלטפורמות המצליחות ביותר בהיסטוריה האחרונה, נדחק לתפקיד של דמות משנית כבר כמה שנים
אני בשליטה מרחוק כאן!
המיני-משחקים מחולקים ל"ערוצים", שכל אחד מהם שואב השראה משידורי טלוויזיה מסוג אחר (לכן נקבל את הערוץ בהשראת הקולנוע הגדול, המוזיקלי וכן הלאה) וישנם כחמישים בסך הכל. במציאות, הקשר בין מיני-משחק לערוץ שאליו הוא שייך לא תמיד ברור, שלא לדבר על כך שבסופו של דבר ניתן לאתר את כולם לכמה קטגוריות בסיסיות: יש מיני-משחקים בהשראת אלו שליווסופר מריו 64 DS(לדוגמה, אתה צריך ללוות את השקת הארנב באמצעות גומייה ענקית כמו קלע), מיני-משחקי המודיעין, אלה שבהם נעשה שימוש במיקרופון, אלה שבהם אתה צריך לשנות את התמונה של המסך התחתון ב כך שהוא יהיה זהה לזה שמופיע על המסך העליון, שוב, אלה שבהם כל מה שאתה צריך לעשות הוא לשפשף את מסך המגע במהירות האפשרית בכיוון שמצביע החץ, מיני משחקים מוזיקליים à la Dance Dance Revolution... מבחר די מגוון, אבל בהחלט מעט מקורי א בניגוד למקבילו ל-Wii שמשתמש ב-Balance Board בצורה חלוצית ואינטליגנטית.
בסוף כל רמה ישנו מבחן אחרון שעומד לעמוד בפניו, כלומר המרדף אחרי הארנב בתור ריימן, שבמבט ראשון נראה כמו שלב פלטפורמה מסורתי אבל במציאות זה לא יותר מעוד מבחן מיומנות, עם הגיבור פועל אוטומטית ואתה לא צריך לחשוב על שום דבר מלבד הימנעות ממכשולים בזמן הנכון על ידי נגיעה במסך.
פרדי מרקורי חי, והוא מכרסם!
כל זה באווירה הקלאסית המטורפת והמטורפת, האירונית והקלילה שתמיד אפיינה את משחקי ריימן, ועוד יותר מאז שהופיעו הארנבים המרושעים והמאוד מגושמים. לפסגות הטיפשות הגבוהות ביותר מגיעים בהחלט במיני-משחקים המוזיקליים, כשארנבים רוקדים על המסך ועוסקים בקאברים לא סבירים של כמה שירים קיימים, ביניהם ללא ספק "Another One Bites the Dust" של קווין בולט: מרקורי המסכן הוא חייב להיות מסתובב בקברו, צוחק!
לאחר שאמרתי זאת, נראה שאין שום פסול במבנה הכותרת, בדיוק כפי שלא מדווח שום דבר פסול במכניקה, בבקרה שלעתים רחוקות מונעת ממך לעשות את מה שאתה חושב שאתה עושה. הכל עובד טוב, ובכל זאת אי אפשר שלא לנשום אווירה מסוימת של שטוחות ושעמום, אף פעם לא נפיצה, אלא תמיד נוכחת בצורה מעורפלת ומעצבנת: זה נובע ביסודו משני אלמנטים, בנוסף לחוסר הטיפול הנ"ל, והמשני מבחינה אובייקטיבית, של ה"מתווה": חוסר המקוריות הנ"ל של המיני-משחקים ומעל הכל חוסר קצב גדול, שבמיוחד מ-Wario Ware ואילך, הוא מרכיב בסיסי לאוסף מיני-משחקים.
אתה לא יכול שלא לנשום אווירה מסוימת של שטוחות ושעמום, אף פעם לא נפיץ, אבל תמיד נוכח בצורה מעורפלת ומעצבנת
פרדי מרקורי חי, והוא מכרסם!
רבים מאלה הם למעשה ארוכים ומונוטוניים מדי, הם אינם מציגים שינויים ברישום לכל משך הזמן, והחיוך עקב המצב מפנה במהרה את מקומו לפיהוק. המצב כמובן משתפר במשחק מרובה משתתפים, בין היתר כמה מיני-משחקים הגיוניים רק אם משחקים נגד חבר, אבל לא הרבה כי מולטי מוגבל לשני שחקנים בלבד. אפילו ה"התלבשות" החמודה של הארנב עם חפצים שונים שתפתחו על ידי זכייה בעוד משחקים היא בהחלט לא נקודת משיכה בסיסית. עם זאת, אין מה להתלונן על הצד הטכני והאמנותי: חומרת ה-DS משמשת במומחיות כדי להציג בצורה הטובה ביותר את הגיבורים המצחיקים בתלת-ממד, בעוד שהעטיפות האמורות של שירים מפורסמים בולטות מבחינת הסאונד.
הֶעָרָה
אין שום דבר רע במיוחד בגרסת ה-DS שלריימן ראביבדס: מסיבת טלוויזיה, אילולא חוסר נשמה "פשוט". אוסף המיני-משחקים של יוביסופט מציג את כל המאפיינים של משחק עשוי כהלכה, אלא שהוא נעצר כאן, מרוצה משכר המינימום ולא מעז ללכת רחוק יותר; ממש בושה, גם לנוכח התחרות העזה בפלטפורמה, ובעיקר בגלל שגרסת ה-Wii, להיפך, בולטת ביכולת ההעזה שלה ובזהירות הרבה שננקטת בכל מתווה המשחק. בקיצור, לא ממש בא לנו להמליץ על המשחק הזה: זה לא שבאמת הייתם זורקים את החסכונות שהרווחתם קשה, אבל על כל מה ש-TV Party עושה בצורה הגונה, תמצאו יותר ממשחק אחד שעושה את זה עשר פעמים טוב יותר.
מִקצוֹעָן
- הישג טכני טוב
- ארנבים הם תמיד משוגעים!
נֶגֶד
- חוסר קצב ומקוריות
- אין שום דבר שבאמת דוחף אותך לשחק...
