רק קצת...
כשהמידע הראשון על פרק בסדרת Prince of Persia ל-Wii החל לדלוף, רבים קיוו למשחק חדש לחלוטין שנבנה סביב היכולות של ה-Wiimote. לכן האכזבה הייתה מובנת ברגע שהתגלה שחרב מתחרה, זהו שמה, היא לא יותר מאשר העברה ישירה של שני הכס; בדיוק מסיבה זו אנו מעדיפים להפנות אתכם לשלנוסְקִירָהלתיאור העלילה והדמויות, ולכן מגבילים את עצמנו לקחת בחשבון את החידושים שמציעה מהדורה זו, המתמקדים אך ורק במערכת הבקרה. במציאות, Ubisoft העדיפה לא להגזים בכל הקשור ליישום זיהוי תנועה, והשאירה את רוב המהלכים מקושרים לשימוש בכפתורים פשוטים, כפי שהיו במקור. מנקודת מבט זו, השליטה בנסיך מתרחשת אפוא באופן טבעי לכל מי שקצת מכיר את הרפידות ה"קלאסיות", ומיקום הכפתורים בין ה-nunchuck ל-wiimote מספיק טוב כדי לאפשר להכל להתנהל בצורה חלקה ללא בעיות מיוחדות. . רק עבור הפעולות המקושרות למקשים 1 ו-2, כמו למשל לשינוי התצוגה, יש צורך להזיז את ידית הבקר ביד; קצת מעצבן, בטח, אבל שום דבר לא דרמטי במיוחד. המקום שבו המתכנתים החליטו לשנות משהו הוא במערכת הלחימה, שדורשת תנועה של שתי הידיים כדי ליצור את הקומבינות השונות הזמינות. למרבה הצער, כפי שקורה לעתים קרובות במהלך המרות ב-Wii, התוצאה אינה כזו שהופכת את הפתרון הזה לעדיף על זה שמציעות הגרסאות המקוריות עבור הקונסולות האחרות; לעולם אין לך הרגשה של שליטה מוחלטת במצב, אלא אם כן אתה מחליט להתחייב בתשומת לב ובמסירות, לא פעם אתה מוצא את עצמך עושה תנועות אקראיות שבכל זאת מאפשרות לך להשיג את התוצאות הרצויות, כלומר, הביטול של אויבים. יתר על כן, עבור ניהול המצלמה, לאור היעדר המקל האנלוגי השני, היא נבחרה להציע אפשרות כפולה לסובב אותה על ידי הטיית ה-Wiimote (מסורבלת ולא מדויקת) או שימוש בצלב הכיוון שעליו (קצת פחות מביך). ולא מדויק). יחד עם הטיפול בשוט של הנסיך האפל ועוד מעט, זה כל מה שיש למערכת הבקרה הייחודית של ה-Wii להציע ב-Rival Swords.
מעט מאוד
כל השאר ללא שינוי לחלוטין בהשוואה למה שראינו ב-GC, Ps2 ו-Xbox; ובכל דבר אנחנו מתכוונים גם לרכיב הטכני, שכן מבחינה גרפית יוביסופט לא רצתה להוסיף דבר נוסף כדי להצדיק את המעבר לחומרה מעולה ללא ספק, גם אם אולי לא בהרבה. אז הנה אנימציות מצוינות, הגדרות יפות ומעוררות חושים, אפקטים נעימים של אור, אבל טקסטורות שממש מאופקות ונוטות לבוץ אם מסתכלים מקרוב. גם 480p וגם 16:9 נתמכים, אבל התוצאה בכנות לא משתנה הרבה. הסאונד, לעומת זאת, מצוין, הן עבור המוזיקה עם הנושא המושלם ומסוגלת לתרום לאווירה, והן עבור האפקטים והדיבוב באיטלקית. עם הנחות היסוד האלה, חרב מתחרה בסך הכל הוא משחק שמשמעותו קשה להבנה. אם הוא היה לפחות נמכר במחיר תקציבי, היינו יכולים להמליץ על רכישתו לבעלי Wii המחפשים משחק באיכות גבוהה, אם כי בהחלט לא מתאים לניצול תכונות הקונסולה. אלא להיפך, המוצר המדובר נמכר בסביבות 60 יורו בחנויות; כלומר, עבור הרבה פחות ממחצית אתה יכול לקחת הביתה את הגרסה של Gamecube, תוך ניצול התאימות לאחור של הקונסולה, או אלה עבור Ps2 ו-Xbox למקרה שהם עדיין נראים טוב בסלון שלך, ולקבל גרסה זהה לחלוטין הן בצורה והן בתוכן, אכן אפילו טוב יותר בכל הנוגע למערכת הבקרה.
הֶעָרָה
שינוי כתובית אינו מספיק. Ubisoft הייתה צריכה להשקיע קצת יותר מאמץ ביצירת ה-Rival Swords ל-Wii, להוסיף לפחות קצת תוכן נוסף או לשפר את הגרפיקה בהשוואה ל-Prince of Persia: The Two Thrones שיצא ל-PS2, Xbox ו-GC לפני שנה וחצי. ובמקום זה המשחקים זהים לחלוטין, למעט השימוש ב-wiimote בלחימה שבכל מקרה לא משנה כלל את המציאות של הדברים. המחיר המלא בו הוא נמכר בחנויות גם סוגר מעגל של המרה שאין טעם להתקיים מכל נקודת מבט. ושתזכור, אנחנו מדברים על ההמרה, לא על המשחק שלהפך הוא אחת ההפקות הטובות ביותר של יוביסופט של השנים האחרונות; אבל אם עדיין לא שיחקת בו, חפש במקום זאת עותק משומש לקונסולות "הדור הישן"... הארנק שלך יודה לך.
מִקצוֹעָן
- המשחק מצוין ללא ספק
- רכיב סאונד בעל ערך רב
נֶגֶד
- המרה חסרת היגיון
- זהה בכל המובנים ל"שני הכס"
- שימוש שולי ב-wiimote
כשיוביסופט השיקה את Prince of Persia: the Sands of Time בשוק בסוף 2003, רבים הוקסמו מהיכולת של המתכנתים לשמור על הקסם של קלאסיקה גדולה בהיסטוריה של משחקי הווידאו, ובו בזמן ליצור מאפס מודרני מכניקת משחק, כל הכבוד, לפעמים חדשנית ובהחלט מאוד מספקת ומהנה. ההצלחה של המותג החדש הזה, לעומת זאת, דחפה את בית התוכנה הטרנס-אלפיני אולי לשים את רגלו על דוושת הגז קצת יותר מדי ליצירת ההמשך, Spirito Guerriero, שנאבק להוסיף משהו לנוסחה המקורית. למרבה המזל, הסדרה התאוששה בצורה מבריקה עם הפרק השלישי, שני הכס; שנה וחצי לאחר מכן, אותו משחק משנה את הכתוביות כדי לעשות את הופעת הבכורה שלו ב-Nintendo Wii.
