ההשוואה
לפעמים הייתי רוצה לקבל יותר חופש פעולה בדברים שהוטלו עליי.
לעתים קרובות, למרות שעדיין מרגש, זה היה "טומי, תגיע משם לשם תוך X זמן" וזה הרגיז אותי קצת.
כמובן, מיד אחרי שביקשו ממני להטמין פצצה או לחסל מישהו ופספסתי את המשימות הפשוטות יותר... תמיד הייתי טוב מדי בשביל עסקים מהסוג הזה.
כפי שאמרתי לך, הזיכרון שלי כבר אינו זה של הזמנים הטובים, אבל בקושי אזכור פגמים אחרים של העיר האהובה שלי.
למעשה, אני חושב שהייתי גרוע מדי.
היום כבר לא עושים דברים כאלה.
אתמול הלכתי לבקר את האחיין שלי והוא היה עסוק בלשחק באחד ממשחקי הווידאו החדשים האלה בכל האורות והצבעים, AGT3, TAG3...GTA3 אולי, והוא אפילו שאל אותי אם זה מה שעשיתי בזמני.
הו לא, בן, זה לא היה בדיוק אותו הדבר.
בינתיים, לא הייתי רק גנב מכוניות, אבל הדברים שצריך לעשות היו בדרך כלל יותר מבעיתים מאלה של המשחק של אחיין שלי.
ואז יש הרבה הבדלים.
במשחק הזה נראה שאתה יכול, כך אומרים האחיינים שלי, להסתובב בעיר די חופשי לגנוב מה שאתה אוהב, עם משימות שלעתים קרובות אינן קשורות זו לזו וחופש פעולה גדול יותר.
בגן העדן האבוד זה היה קצת שונה; זה היה יותר כמו לחיות בסרט... המשימות השונות שהוטלו עליי, אם כי לא תמיד ליניאריות, היו בסדר הרעיונות הזה.
אנחנו עושים דבר אחד כדי לקבל אותו או נצטרך לעשות דבר אחר.
גם שם יכולת לגנוב מכוניות או לנסוע בדרכים חלופיות אבל הסתכנת בהרס הכל ואיבוד אמון הבוס.
ומכאן התחילו הבעיות...
אני לא יודע אם באמת הייתי רוצה יותר חופש פעולה, אחרי הכל.
אני חושב שזה פשוט עניין של טעם; למרות שהתלוננתי כל הזמן, בשבילי Lost Heaven היה גן עדן בכל המובנים.
חוץ מזה שתמיד שנאתי אלימות... מעולם לא הייתה שום דרך לגרום לי להרגיש הנאה, אפילו מינימלית, מלראות אנשים סובלים, בין אם זה היה ילד או המאפיוז הכי גרוע. כמו מורלו, כביכול.
בסופו של דבר..
בכל מקרה נוכל להחליט כמה דם להוציא מגופם של קורבנות ה'עניינים' שלנו.
כמובן שאני מתכוון להכות בצורה פחות או יותר מכוילת, מה הבנת? עם זאת, עבור השאר, האלימות מעולם לא הייתה מיותרת באמת. לְעוֹלָם לֹא.
אם היה צורך לבצע איזשהו מעשה קיצוני, זו הייתה כמעט תמיד הבחירה האחרונה שנותרה לנו, ואם שום דבר אחר, הכל היה מתוזמר כל כך טוב שגרם לך לחשוב שאתה כמעט עושה את הדבר הנכון.
עם זאת, לא היו מעשי טבח אקראיים או סתם בשביל הכיף.
אחרת הייתי עוזב את דלת המשפחה נטרקת! אממ... אולי...
בכל מקרה, פגיעה בהולך רגל פירושה מאסר, וכנראה לכל החיים.
הוא בהחלט לא יכול היה לירות בקהל ולקוות שאף אחד לא יתלונן או ששום דבר לא יקרה.
זה היה קל מדי.
זה לא היה גן עדן אבוד.
אולי הגיע הזמן שאפסיק להסתמך על זיכרונות, דמעה כמעט יורדת לי מהעיניים... אם בגלל נוסטלגיה ואם מתבשיל הבצל של אשתי, אני לא יכול לומר.
אבל אני יודע דבר אחד בוודאות; אם יש לך הזדמנות לצלול לתוך העולם של גן עדן אבוד אל תחמיצו את ההזדמנות. ממש אל תעשה את זה.
עולם שבו לעולם לא יהיה לך ממש משעמם ותמיד תצטרך לשמור על המשמר כדי להימנע מהפתעות לא נעימות.
עולם באמצע הדרך בין גיהנום לגן עדן.
עולם שיקסים אותך עם הצבעים שלו, הצלילים שלו, האווירה המדהימה שלו, האפיון הקיצוני של כל מה שתמצא.
עולם בו תצטרכו לעשות הכל כדי להציל את האינטרסים של המשפחה, עוד לפני שלכם.
עולם שידהים אתכם בפרט העצום שבו נברא הכל, על ידי אלוהים או מי שנמצא בגן עדן ועל ידי אזרחיו, נבנה ומתוחזק.
עולם שאם יש לך הזדמנות לבקר בו, על ידי כניסה לחנות וקניית אחד מאותם שחזורים היסטוריים של גן עדן אבוד בשם MAFIA, אתה בהחלט לא יכול לפספס...
הפגמים של המאפיה - המחט בערימת השחת
ובכן... אפילו הבירה היא שום דבר מיוחד. באותם ימים לגמנו יין צרפתי מוברח טעים באמת. באמת שאין מה להשוות.
היום, שהוא היום האחרון שנהיה ביחד, אני רוצה להיות כמה שיותר כנה; ל- Lost Heaven היו גם כמה פגמים, אם כי אני חייב להודות בכך באי רצון.
הזיכרון שלי לא מה שהיה פעם, אבל אני עדיין זוכר משהו.
למשל, כפי שכבר אמרתי לך, התנהגותם של חבריי הותירה אותי לפעמים מבולבלת. באותם ימים, לראות אדם חמוש מסתובב בעיר לא היה כל כך מוזר, להיפך.
למרות זאת, ברגע שהם ראו אחד הם התחילו לצעוק בטירוף, ומשכו מחלקות שלמות של שוטרים.
מה שלא יהיה מוזר אם הם לא היו מתנהגים בצורה שונה מאוד לגבי מכוניות.
כשאחד מאלה עלה על מדרכה או הסתכן בפגיעה בהם בתמרון מסוכן, בלשון המעטה, נראה שהם כמעט לא שמו לב עד הרגע האחרון ממש.
צפירות תכופות חסכו לי הרבה אשמה אבל אני עדיין תוהה איך לא שמעו אותי.
אחרים, לעומת זאת, ללא ספק עייפו מהחיים שכן לאחר שהעלבו אותי בגסות על שהצמדתי אותם למרחק של מטר, הם התחילו ללכת שוב וכמעט החליקו לי מתחת לגלגלים.
אבל אז אף אחד לא מושלם, ואזרחי גן העדן האבוד באמת מאשרים את הכלל הזה...
אפילו פיזית, אם מסתכלים היטב, הם לא היו כל כך מעולים; אולי הייתי עסוק מדי בהתפעלות מהיכולת של סם, מהמקצועיות של פרנק והכריזמה של פאולי מכדי לשים לב.
ה'סתם בני תמותה' נראו לפעמים מרושלים ולא מטופחים, בבדיקה מעמיקה יותר.
אבל הדבר שהכי הפריע לי באותן שנים היה מירוץ המכוניות המטופש והמחורבן הזה שגרמו לי לרוץ... אולי לקחו אותי לנהג מקצועי? כמה פעמים סיכנתי את חיי ב-5 ההקפות האלה אני ממש לא יודע ועד היום אני תוהה איך לעזאזל הצלחתי לסיים לפני כולם, למרות מעללי המכונית שהחבר של ראלפי עבד עליו כל הלילה.
מה... גן עדן אבוד, שבו הכל יכול לקרות
