ביי! פְּעוּלָה!
Grand Theft Auto: Vice Cityהיא הרפתקה תלת מימדית בגוף שלישי, שבה השחקן לוקח על עצמו את תפקידו של פושע מומחה העוסק בבעיות היומיומיות הקשורות לאי החוקיות הבלתי בשלה עדיין של עיר אמריקאית סטריאוטיפית, המעוצבת במפורש על הקנונים של מיאמי העשויה ערב נוקב. צבעים וטונות של עופרת ירק מהקנה (החתוך) של רובי ציד בלתי נדלים...
טומי ורצ'טי - גיבור הסיפור - נמצא בבעיה גדולה, מכיוון שגנבו לו הר של כסף שנועד לרכישת מנה גדולה של קוקאין, ועכשיו הבוס שלו דורש ממנו לעבוד כדי לשחזר את כל השלל. זה לא עניין עדין, אבל טומי יודע איך לטפל בעניינים האלה; הוא זקוק למודיעים ולבעלי ברית, אבל לא יהיה קל להבטיח את חסדם של אחדים ואת נאמנותם של אחרים. בעיר הנשלטת על ידי ההיגיון של חליפין ואלימות, טומי יצטרך לשים את עצמו על הקו כדי לאתר את הכסף ולהחזיר את החופש שלו.
ביי! פְּעוּלָה!
ההשראה הנרטיבית של המשחק מגיבה לקלישאות המנוצלות ביותר של סיפורים העוסקים בפשע, ובאופן כללי ניתן להתייחס לשיפוט הזה לכל המבנה הנרטיבי העומד ביסוד כותר הרוקסטאר, המאוכלס בסדרה אינסופית של מערכונים שהאפיון הנהדר שלהם מגיע גבהים של הומור מקאברי שקשה לספר. התבוננות זו, רחוקה מלייצג שום דבר שלילי, חושפת במונחים לא ברורים את כל האופי הקריקטורלי של Vice City: הצבעים הגרוטסקיים של המשחק מסגירים את הגישה המזלזלת בו, ומונעים לקחת אותו ברצינות רבה מדי.
התסריט, המלא בהתייחסויות לקלאסיקות הקולנועיות של הז'אנר, מנוקד בנוכחותם של סרטים רבים המשלבים את המשימות בהן יכול השחקן לעסוק; רצפי ההפסקה הללו, המוצגים בזמן אמת, הם המסגרת הראויה שמשפרת את התמונה הכוללת המתווה על ידי מבנה המשחק המפורסם כעת של סדרת GTA. הגודל שלהם נותן לנו טעימה מהמיומנות של הכותבים של Vice City, תמיד נזהרים לא לחנוק את המשחק בהפסקות אינסופיות או תכופות מדי.
בהקשר כזה, הבחירה שלא להמשיך בדיבוב המשחק באיטלקית אינה מעלה יותר מדי ספקות: המיומנות של השחקנים המקוריים (ביניהם יש צורך להזכיר את ריי ליוטה בתפקיד הגיבור) היא כזו. להצדיק את כתוביות הליווי הפשוטות באיטלקית; הניואנסים הקוליים המורגשים, למעשה, מחזירים תחושה של כנות משחקית הראויה לשבח. מכוח הנסיבות התרגום הכתוב אינו מסוגל להעביר במלואו את הקווים שהדמויות משמיעות על המסך, אך עם זאת אין לנו אלא להכריז על עצמנו מרוצים מאיכותו.
מוזיקה, מאסטרו!
מוזיקה, למשל, היא זו שנוסעת באתר ואשר, המוחזרת על ידי מכשירי הרדיו של המכוניות של כל כלי הרכב שמסתובבים ב-Vice City, מהווה את אחד השלמים ביותרפסקולמעולם לא נוצר עבור משחק וידאו: אנחנו מדברים על 113 רצועות מוזיקליות השייכות לז'אנרים הנבדלים ביותר, המספקים ללא תקלות מענה לטעמו של כל שחקן.
מוזיקה, בהבנה אחרת, היא גם הקצב שמחלחל לכל המשחקיות של Vice City ואשר יכול להתפרש בחופשיות על ידי השחקן. בדומה למה שקרה עם GTA III, למעשה, Vice City מתאימה גם להליכה רגועה ומנומקת וגם לחוויית משחק מהירה וישירה יותר, או אפילו זועמת. האפשרות להתמודד עם מספר לא פרופורציונלי של משימות משניות, או אפילו זו של אלתור ככבאים או נהגי מוניות או אחיות או שוטרים ונערי פיצה, פירושה שהשחקן תמיד יכול להאט את קצב הנרטיב, ללכת לאיבוד בפיתולים של מטרופולין ש- לא משנה כמה אכפת נקדיש לחקירה שלה, היא תמיד שומרת לעצמה חידושים ואירועים בלתי צפויים שמתורגמים במהרה לגירויים חדשים למשחק. Vice City, המתגאה בתוכנית קומה גדולה יותר מזו של Liberty City, היא כספת משחק שמחכה לשחקן שמתכוון לפרוץ אליה.
שום דבר חדש תחת השמש, אפשר לומר, שכן מה שקדם מתאים גם ללא כל קושי לכותר הקודם של סדרת GTA; ולמעשה Vice City הזה לא שואף להיות שום דבר מלבד משחק שמסוגל להנציח את כל הכיף שמספקים לו. הגיבור חדש, התסריט והתפאורה שמקבלת בברכה את הרפתקאותיו של השחקן הם חדשים, אך מלבד האלמנטים הללו יש לציין רק תוספות בודדות (אך עשויות להיות פוריות) למבנה המשחק. לצד הרחבה טעימה שלצי מכוניותהועמד לרשות טומי ורצ'טי, כמו גם שלומַחסָן נֶשֶׁק, ראוי להזכיר את האפשרות חסרת התקדים של רכישת כמה בניינים ב-Vice City האינסופית, כמו גם את הצורך להיכנס לאחרים כדי להשלים כמה משימות. הבניינים שנרכשו, אם כן, הופכים מיידית למקומות מסתור בטוחים שמהם ניתן לכוון את כל הפעילות הפלילית של הגיבור.
מוזיקה, מאסטרו!
למרות שהמשחקיות של GTA מעוגנת (ונשאר) בפעולת ה"ברחוב" של השחקן, מנוקדת באינספור גניבות מכוניות, אנחנו יכולים רק לברך על ההקדמה הביישנית של חידושים דומים שאנו רוצים לדמיין שפותחו במלואם בפרק הרביעי הבלתי נמנע של הסדרה; עם זאת, מעתה ואילך, אנו מדגישים כיצד הם תורמים להפיכת חיי האלטר אגו הדיגיטלי שלנו לאמינים ותואמים עוד יותר, תוך עיצוב עיר שקרובה יותר ויותר להיות העתק נאמן של נתונים אמיתיים.
חידוש נוסף מיוצג על ידי הצגת מערכת מכוון חדשה שבכוונות המפתחים אמורה לעשות מטאטא נקי מכל הספקות שהעלה הנוכח ב-GTA III ושהיה המקור לכאבי הראש החמורים ביותר שבהם. היה לו מה שהשחקן צריך לעשות. ב-Vice City רשת הכוונה, שניתן להפעיל על ידי לחיצה על כפתור R1, ננעלת אוטומטית על המטרה המסוכנת ביותר מבין אלו הממוקמות בטווח הפעולה של הנשק המוחזק, מבלי לפגוע באפשרות של בחירת מטרה אחרת על ידי מפתח R2. למרבה הצער, התגובתיות של העינית משאירה משהו לרצוי בגלל העקשנות שבה היא נשארת מרוכזת בגופות של אויבים שהופלו למרות הלחצים שנעשו עם כפתור ה-R2 הנ"ל, וכאילו זה לא מספיק, הוא נראה טרף לסכיזופרניה כאשר אתה צריך מה לעשות עם קבוצה גדולה של אויבים: תמרוני ההתחמקות של האחרונים אינם תואמים מיקום מחדש מהיר באותה מידה של הרשת, עם השלכות מזיקות על התוצאה של מצבים כאלה.
Vice City מציעה מוזרויות אחרות תחת הכותרת "בינה מלאכותית", אך במקרה זה אנו מגבילים את עצמנו להצביע על כך שהתנהגויות מסוימות של הדמויות שאינן שחקניות, שוטרים בקו החזית, נראות "אלטרנטיביות" בהחלט; למרות שניתן לייחס הכל לפרדיגמה של יכולת משחק בלתי מתפשרת, נראה כעת אנכרוניסטי בהחלט - למשל - שקצין אכיפת חוק עד ללא פשרות לדריסה מכוונת וחוזרת של עובר אורח או להריסת המכונית שלו.
הסקירה הגרנדיוזית של משחק ה-DMA מונעת מאדם לנצל תצפיות כאלה במובן שלילי. מה שבטוח הוא שהם מתחילים להיראות ברורים יותר ממה שהיו בעבר, אולי בשל העובדה שמוצה השפעת ההפתעה שעליה יכלה GTA III לסמוך.
גשם שחור
אפילו מנקודת מבט טכנית גרידא, Vice City נושאת איתה גם את האיכויות הבלתי ניתנות לספק וגם כמה פגמים מעצבנים של קודמו, ובכך חושפת כיצד תשומת הלב של Rockstar התמקדה יותר מכל דבר אחר ביצירת רקע משחק-נרטיבי חדש.
Vice City, בכל הנוגע לגרפיקה, דומה לפרק התלת מימדי הראשון של הסדרה; בן לניצול עיקש של מנוע Renderware, הוא אינו בולט מ-GTA III בזכות יתרונות מיוחדים. פלטת הצבעים נראית תוססת ומוארת יותר, והמרחק של האופק החזותי שוב מרשים. הפרקים החוזרים של חלונות קופצים אינם גורמים לשום סוג של אזעקה מכיוון שהם אינם משפיעים על המשחק בשום צורה.
ניתן להטיל ביקורת נחרצת יותר על הנזילות הכללית שבה מופעלת הגדרת המשחק המרשימה: לעתים קרובות יותר, במצבים המלחיצים ביותר מנקודת מבט חישובית, קצב הפריימים מאפשר ירידה כלפי מטה, מה שמעורר דאגה ב השחקן, אבל לא יותר מזה. במבחן העובדות, המנוע הגרפי תמיד מצליח להבטיח נזילות ראויה לפחות, גם אם מתחת לשלושים הפריימים הגורליים בשנייה.
היום, כמו אתמול, המטרופולין נראה חי ופועם, מאוכלס כפי שהוא באנשים שבאמת נראים עסוקים בעמידה בעניינים שלהם; תנאי מזג האוויר משתנים בהתאם לחלוף הזמן, ומעניקים לשחקן הצצות חזותיות שבזמן שקיעות או ממטרים מסוימים, גובלות בנשגב.
Grand Theft Auto: Vice Cityזה בסופו של דבר האח למחצה הראוי של GTA III התקופה, שהוא משחזר את היתרונות הרבים והפגמים המועטים שלו. למרות שלחידושים שהוצגו אין השלכות משמעותיות מבחינת יכולת המשחק, וכתוצאה מכך יותר מכל דבר אחר הוא אליבי לשיווק של כותר שאינו מוסיף דבר למה שאמר קודמו, איננו יכולים שלא לומר שאנו משוכנעים מההוכחה האחרונה של המיומנות של החבר'ה של רוקסטאר.
אנו עומדים בפני משחק משכנע המסוגל להקסים את כל הגיימרים הרגילים או אדישים לחוסר המוסריות של סדרת GTA. משחק עם גוונים אלימים ווולגריים במיוחד אבל גם סרקסטי ושנון להחריד, עם משחק סולידי מאוד הכולל סדרה שונה של מכניקה של משחקי וידאו; מכניקה מוחזקת יחד בקלות על ידי המלט המהיר הזה שנקרא כיף.
גשם שחור
מִקצוֹעָן
משחק מוצק ומגוון מאוד
מערך נרטיבי מעוצב להפליא
אריכות ימים עצומה
נֶגֶד
מערכת מכוון לא מספקת
וכדי לשקוע אפילו יותר ביקום GTA Vice City, אל תחמיצו את המיני המיוחד שלנו המוקדש לכלי הרכב, הנשקים ופס הקול של המשחק!
GTA, GTA II ו-GTA III: The Triad. המדריך של הפושע המושלם. התממשות הסיוט הגרוע ביותר של כל הורה (זה לא מקרי שלמשחק יש דירוג Elspa 18+ :-) ndTanzen). הוכחה שמשחקי וידאו רעים לך, ושהם לא מוסריים. לא חינוכי. הסנדק. החבר'ה הטובים האלה. סמים, סקס ומוזיקת פופ. נסה להריץ את ה-DVD Grand Theft Auto Vice City הפוך ותשמע בבירור:
