Borderlands, הביקורת על הסרט המבוססת על משחק הווידאו Gearbox

ההיסטוריה של הסרט Borderlands היא אחת הארוכות והבעייתיות שבהן: העדויות הראשונות של הפרויקט שנלקחו מסאגת משחקי הווידאו Gearbox מתוארכות לשנת 2015, שנת ההכרזה הרשמית על ההפקה, אך לאחר כמה שינויים על התסריטאים. חזית ובלבול מסוים מסביב לבימוי, הסרט נעלם מהרדאר של התעשייה למשך כחמש שנים. ואז, בפברואר 2020, צצו לפתע שמותיהם של אלי רוט (הוסטל, התופת הירוקה) וקרייג מאזין (תסריטאי הסרט המפחיד וזוג ההנגאובר), ואחריהם זה של המתורגמן של לילית, לא אחר מאשר השחקנית עטורת הפרסים קייט בלאנשט, שבין היתר הצהירה בפני אמפייר כי עשתה את הבחירה הזו "גם בגלל הטירוף בגלל קוביד".

עד מהרה החלו לצוץ שמותיהם של חברי הקאסט האחרים, מעל כולם אלה של ג'יימי לי קרטיס, ג'ק בלאק וקווין הארט, אז התסריט המקורי של מאזין שוכתב כמעט לחלוטין, הצילומים החלו והפרויקט יצא לפועל - או לפחות כך נראה - ביוני 2021. מאותו רגע, למעשה, לא ידוע מה קרה: לאחר שנתיים של ריקנות, נערכו מפגשי צילום מחדש ב-2023 תחת הבמאי טים מילר, ואילו מאזין בחר להסיר את שמו מהפרויקט, והביא לציבור תוצאה שכנראה עברה כמה מטמורפוזות לפני שהגיעה לבתי הקולנוע. ב-סקירת Borderlands, אחרי כמה טריילרים שהספיקו כדי לשלוח מעריצים לזעם, נוכל סוף סוף לעשות חשבון נפש על המוצר המוגמר.

העולם, ההשראה

הסרט נפתח ברצף מסופר ארוך המתאר את המבנה והרקע של היקום של Borderlands, מציג בפירוט את כוכב הלכת פנדורה, דמותם של הציידים של קריפטה המסתורית של הארידיאנים, היקום הנשלט על ידי מגה-תאגידים וכל עמודי התווך הנותרים של נוסחת משחק וידאו תיבת הילוכים.

וזה בדיוק שם, בסוגריים דידקטיים מאוד, זהטמונה הבעיה הגדולה ביותר בסרטו של אלי רוט: במקום לנצל את כל השעה וארבעים הדקות כדי לחקור באופן טבעי את הדימויים של הזיכיון, להשאיר את התמונות, הדיאלוגים והסיטואציות להרים לאט את המסך על השראה שתהיה זרה לחלוטין לקהל ההמונים - שלא כמו מה שקרה, למשל, בסדרת Fallout - הולך לאיבוד במרדף אחר תסריט שמשכיח את חשיבותו של כוכב הלכת פנדורה ואת האפיון המטורף של תושביו, כנראה המרכיבים העיקריים של המתכון.

אז הבנייה המצוינת של ההגדרות, ההתייחסויות הקבועות לכלי נשק ויריבים הקיימים בפועל במשחק הווידאו, ואפילו הופעתם של פרצופים מפורסמים כמו Moxxi ומוכר הנשק מרקוס, הופכים בסופו של דבר לסצנוגרפיה פשוטה שנאבקת להשתלב בקפלי הסיפור, לצמצם את עצמו לרקע שנועד לקרוץ לחובבים, אשר, עם זאת, נשארכמעט מאובן לנוכח נרטיב שמאפיל לחלוטין על פנדורה, הדיסטופיה שלה והשאיפה של ציידי הכספות. ה-Borderlands של אלי רוט הוא, ונשאר עד הסוף, סיפורה של לילית החדשה בגילומה של קייט בלאנשט חסרת האדישות.

אפשר להעלות שאלה נוספת בהקשר זה:שבו באמת שוכנת הנשמה של משחק הווידאו Borderlands? זה לא יהיה מפתיע לגלות שהמחברים שאלו את עצמם את אותה שאלה מבלי שהם הצליחו למצוא תשובה משכנעת, ומצאו את עצמם מתמודדים עם עלילה שנוצרה כדי לתפקד במסלול של משחק וידאו יורה שיתופי, מטבעה חסרה בעיקר בניית עולם ודמויות המסוגלות לספק קיום אמיתי לתרגום על המסך הגדול. לאחר שהנוסחה הצטמצמה למונחים הנמוכים ביותר שלה,מה שנשאר זה גשם של עופרת, סערה של פרובוקציות בין הגיבורים והוריקן של בדיחות מהרובוט קלפטראפ, מרכיבים שרוט וצוותו ניסו לערבב בקלחת קולנועית באמצע הדרך בין קומדיה לאקשן.

הִסתַגְלוּת

העיבוד מחדש של התקציר המקורי היה פעולה הכרחית, כי השורשים של סאגת משחקי הווידאו צומחים סביב גרעין שבו יש הרבה יריות, הרבה משחקים ומעט מאוד דיבורים. לילית לא נולדה אפוא כצפירה פשוטה בחיפוש אחר קריפטת הארידיאנים, אלא כצייד ראשים יהיר שחושל מאש של אלף קרבות, שנשכר על ידי איל האטלס הדוקלין כדי לשחזר את בתו האבודה בפנדורה, או אלטרנטיבה Tiny Tina לפי אריאנה גרינבלט. זו, ששוחררה על ידי שכיר החרב רולנד (קווין הארט) מהתא בו נכלאה יחד עם אחיה הגדול קריג (פלוריאן מונטאנו), מוצאת את עצמה אבודה על כוכב הבית של לילית, מקום שממנו האישה מתרחקת מאז שהיא שומרת כל הזיכרונות הטרגיים מילדותו.

רק לאחר מפגש עם הקלפטראפ הרועש בגילומו של ג'ק בלאק, הוא יצטרף לציידי הכספות הציוריים, וגם יפגוש את הארכיאולוג טניס שהופקד על משחקו של ג'יימי לי קרטיס בדרך: המטרה המשותפת תהיה לכבוש את פראי האדמות של כוכב הלכת בחיפוש אחר האוצר של הארידיאנים. למרות צוות השחקנים המגוונים - אכן, אולי דווקא בגלל צוות כה מסורבל - מאותו רגעההפקה הופכת לסלט של מצבים ויריות המחוברים בחוט סיפורי דק מאוד, רצף של בריחות נועזות שזוכרות ממש במתחם הביתי שהם מכוונים לעבר מטרה משותפת. לפעמים הם לא זוכרים את זה בכלל, עד כדי כך שיש דמויות שנשארות לגמרי במתח בזמן שהסיפור מתגשם לנגד עיניהם.

בצפייה ראשונה יש לך כמעט תחושה שחסר חומר, שהפלאב נחתך, כי למעשה, במשך מאה דקות,אנחנו עוברים להילוך חמישי ודוהרים במלוא המהירות בנופים מחוץ לכדור הארץלקראת סוף שממש מסיבה זו מזוייף למי שמכיר את פנדורה ומבלבל עבור מי שמעולם לא שמע על משחק הווידאו, לעתים קרובות מדי חסר ניתוח מעמיק ופיתוח קונקרטי עבור הדמויות התומכות כמו גם עבור התפאורה של פנדורה.

כאן טמון הפגם הגדול השני של Borderlands, כלומרחסר את דרך האמצע הרכה ההופכת את הצפייה למושכת לשני קצוות הספקטרום, זה של מעריצי הארדקור ושל ניאופיטים מוחלטים. הכי הרבה ששחקנים נלהבים יכולים לשאוף אליו הוא לזהות את הצלליות של כלי הנשק ואת קו הרקיע של העיר מקדש, בעוד שיש סיכון ממשי שהאחרונים, אפילו באמצע המסע, יתהו מה לעזאזל קורה עליו. המסך. לשם של Borderlands אין את המשקל של זה של סוניק, של זה של מריו, אפילו לא של זה של ה-Fallout של Bethesda, ובכל זאת המחברים שמו בצד לחלוטין את הליך ההטמעה הזה שאפילו אפשר סביבה קשה לעיכול כמו זו של ארקע נלקח מ- League of Legends כדי להגיע לקהל ההמוני.

תדאגי

אם נראה שהמנטרה העכשווית הפכה לזו של קבלת כיף חסר דאגות בזרועות פתוחות מבלי לשאול יותר מדי שאלות, Borderlands של אלי רוטמתקשה למלא את 102 הדקות שלו בחוויה מספקת מבחינה איכותיתגם בחזית הבידור הטהורה והפשוטה. אפשר לומר שזה סרט שאפשר לצפות בו, אמלגם שיש להתמודד איתו עם מוח משעמם, קוקטייל קליל המבוסס על בדיחות ויריות, אבל גם בחזית הזו יש מעט מאוד צילומים שמסוגלים להשאיר חותם.

כמובן שלא חסרות סיטואציות קומיות, האינטראקציות בין הגיבורים מצליחות להעלות כמה חיוכים, הטירוף של פנדורה מתערב כדי להציל רצפים מסוימים, אבלכוריאוגרפיות הקרב נמוכות מהסטנדרטים העכשוויים, רק לעתים נדירות סצינות האקשן מרגשות ומשכנעות, בעוד שהסטים, הגמורים היטב ככל שיהיו, נענשים בצילומים קלסטרופוביים ודחוסים שהורגים כל תחושת עומק ודינמיות.

יֶתֶר עַל כֵּןציידי הכספות מוצאים את עצמם נאלצים לחלוק מעט מדי זמן מסךלחצוב את החלל המתאים לאפיון שחורג מעט מהאסתטיקה האופיינית של משחק הווידאו. רק תחשוב על העובדה שפסיכו קריג נשלל לחלוטין מ"הקולות בראש" שעליהם התבסס לחלוטין עמיתו של משחקי הווידאו, בעוד שרולנד לפי קווין הארט היא כנראה אחת הדמויות הכי ריקות בהיסטוריה של העיבודים האלה, שננטשה לחלוטין לזרם ללא הזדמנות לחוות בנייה או קתרזיס, גורל שהוא מוצא את עצמו חולק עם יותר מדי שחקני משנה.

מה שחשוב יותר מכל דבר אחר הוא, עם זאת,היעדר הזהות האמיתית מאחורי ההפקה, סרט שבוחר לא לעגן את עצמו בהומור הנונסנס שהיה סימן ההיכר של קרייג מאזין, נמנע מהסחף המתיז שאפשר היה לצפות מהשתתפותו של אלי רוט, מתמקד בקומדיה הבטוחה של המוצר PG-13 וכתוצאה מכך מסתיים לא מספק את הצרכים של אף אחד, אפילו לא אלה שציפו לחוויה קלילה, תזזיתית ומהנה. בקיצור,הסרט Borderlands הוא מזנון של מצבים המתרחשים על כוכב הלכת פנדורהשמשתדל מאוד לכבד את משחק הווידאו שממנו הוא מבוסס, את חברי הקאסט ואת הנוסחה של העיבוד הקולנועי, אבל בסופו של דבר נזכר מקרוב בנישואים בין שתי התקשורת שציינו בעצלתיים את שנות ה-90.

מסקנות

הסרט Borderlands יכול לייצג יצירה בסיסית לעתיד של הפקות המבוססות על משחקי וידאו, אבל לא מהסיבות הנכונות: הוא למעשה ההוכחה הניצחת לכך שעיבודים כאלה לא יכולים לעבוד ללא חתירה לרעיון ממוקד וסטנדרט משביע רצון איכות, לפחות בחזית הבידור. בכך שהוא לא מצליח לתפוס את דרך האמצע בין חובבי משחקי וידאו לציבור ההמוני, על ידי אי ניצול הדימויים והמאפיינים הייחודיים של היקום הנרטיבי של Gearbox, כמו גם על ידי מיצוב מתחת לסטנדרט העכשווי של פעולה וקומדיה, למעשה הוא מציג את עצמו כהד משופשף לנישואי העובר הראשונים בין עולם הקולנוע לזה של משחקי הווידאו, שילוב שמצליח להעלות כמה חיוכים אבל נשכח למחרת בבוקר.