נמשך לחיים: הפרק הבא, סקירה

גרסה שנבדקה: Nintendo Wii

כשזה פורסם עבור נינטנדו DS, Drawn to Life לא שיגע את המבקרים והציבור, אבל הוא העלה שאלה מפתה ללא ספק: יש לנו מסך מגע וחרט לרשותנו, אז למה לא להשתמש בהם כדי לצייר את הגיבור של המשחק שלנו, כמו גם סדרה של אלמנטים איתם הוא חייב לקיים אינטראקציה? עם יציאתו של "הפרק הבא", הרעיון מאחורי הסדרה חוזר בעוצמה, אולם היא צריכה להתמודד עם מערכת קלט שונה לחלוטין בהשוואה לזו של ה-DS; כי

Wii-mote אולי מדויק, אבל זה רחוק מלהשתמש במכשיר ההצבעה כמו עט כדי לצייר על המסך. זה לוקח רק כמה רגעים, לאחר שהמשחק התחיל, כדי להבין את המגבלות העיקריות של פעולה זו: העורך השתלב ב-נמשך לחיים: הפרק הבאמציע לנו שלושה סוגים של מברשות וצורות, כלי מילוי ופלטת צבעים לא עשירה במיוחד, ומבקשים מאיתנו לצייר את הפנים, החזה, הידיים והרגליים של הגיבור המותאם אישית שלנו כאילו היינו אדונים ב"ציור באוויר". הקווים שאנו מציירים אינם עוברים אופטימיזציה על ידי מערכת תיקון חכמה כלשהי, כך שמה שייצא מהמבחנים שלנו ידמה ככל הנראה לאמירות על נייר של פסיכופת או, במקרה הטוב, לציורים הראשונים של ילד. במובן זה מפתיע חוסר התועלת של הכלי "חותמת שיבוט", שבמקום לספק לנו חפצים מוכנים מוגבל לצורות סטנדרטיות (שיער, עיניים, פה) שהן הכל חוץ אינטואיטיביות לשימוש. למרבה המזל, אפשר להיזכר בדגמים הטעונים מראש ולהשתחרר מהמשימה לצייר את מה שהמשחק מבקש מאיתנו בכל פעם, גם לשבור את קצב הפעולה עם זמני טעינה ארוכים מדי.

ציירתי בוגר עם רגליים

תושבי הכפר ראפוסה הותקפו על ידי אויב ערמומי ומסוכן, ושוב הם זקוקים לעזרה. לאחר יצירת הדמות שלנו, אם כן, נעמיד את עצמנו לרשותם בסדרה של משימות המוגדרות במקומות שונים. כדי לגשת לכל שלב חדש עלינו תמיד להתחיל מהכפר, לפעמים לנסוע דרך ארוכה, ויש לחזור על הפעולה כדי "לאמת" את השלמת משימה. התחושה ההגיונית של כל ההליכה הזו היא

dark, נניח שהמפתחים חשבו בדרך זו לערב אותנו יותר בעלילה, ולמרבה הצער עשו טעות ורק הוסיפו אלמנט נוסף של שעמום למבנה שכבר היה הכל מלבד משכנע. כמו בפרק הקודם, The Next Chapter מציג את עצמו כפלטפורמה דו-ממדית פשוטה מאוד שבה צריך לאסוף חפצים, לקפוץ מפלטפורמה אחת לאחרת ולחסל כמה אויבים על ידי קפיצה על ראשם או מכה בהם במכה. הפעולות שהגיבור שלנו יכול לבצע מועשרות בהדרגה באפשרויות חדשות, הודות לחפצים נוספים שניתן לאסוף בדרך. הזנב, למשל, מאפשר לנו להצמיד את עצמנו לאחיזות מסוימות ולסובב כדי לקבל את המומנטום הדרוש כדי להגיע לאזורים בלתי נגישים אחרת. ברגעים מסוימים, ובתדירות הולכת וגוברת, המשחק מציג לנו מצבים בהם היה ראוי להתמקד יותר, כלומר "ציור חי": אנו יכולים להשתמש בהצבעה של ה-Wii-mote כדי לצייר פלטפורמות שעליהן ניתן לקפוץ כאשר אנחנו צריכים את זה, אבל בלי להעמיס את העורך ובצורה די "זריזה" ונעימה. הכנסתם של אלמנטים מובחנים במובן הזה (ראה את הציורים המגיבים לכוח הכבידה) מוסיפה קצת גיוון, אבל זה עדיין מיעוט של מצבים בהשוואה לחלק הארי של המשחקיות.

היופי בלשחק ספורט

אם נמאס לנו מפעולת המשחק הסטנדרטית, אולם הספורט בכפר ראפוסה מציע לנו ארבע אלטרנטיבות שניתן לשחק בהן גם בריבוי משתתפים, עבור שחקן אחד עד ארבעה. מדובר למעשה בארבעה ענפי ספורט שונים, למרבה הצער הכל מלבד מהנים ומאופיינים במשחקיות איומה. הגיבורים הפעם הם גורים חמודים מלאי התלהבות, ולמזלנו לא נצטרך לצייר אותם בעצמנו...

הפשפש הזה הוא אני

נמשך לחיים: הפרק הבאזה פלטפורמה קלאסית, כפי שאמרנו, המאופיין בפעולה פשוטה מאוד: הקפיצות אינן מורכבות, האויבים מעטים ורחוקים מאיימים, החידות כמעט אינן קיימות. נראה ברור שהיעד של המוצר הזה מורכב מאנשים צעירים וצעירים מאוד, אבל זה לא אומר שאפשר להתעלם מהתקדמות של שנים מנקודת מבט של משחק. העובדה של התמקדות באלמנטים גרפיים אינטראקטיביים בסופו של דבר מענישה את האיכות החזותית של כותר ה-THQ, במיוחד בכל הנוגע לאנימציות: יש לך תחושה ברורה של משחק עם עורך, ובמיוחד זה אמור לגרום לך לחשוב על איכות קוד. ה

התנגשויות לא מדוייקות בעליל, אבל בעיקר העיצוב הכללי אינו משכנע, החל מהכפריים וממשיכים עם האויבים והתרחישים, צבעוניים אך חשופים ועם נטייה מסוימת לחזור על עצמם. הנחמה היחידה: קצב הפריימים חלק ויציב. מחלקת הסאונד עושה את עבודתה בדיסקרטיות, בלי להפתיע או להישאר בראש: המוזיקה די קליטה, האפקטים נורמליים.

מסקנות

נמשך לחיים: הפרק הבאזהו פלטפורמר פשוט מאוד, ללא שאיפות מיוחדות, המאופיין ביישום טכני מפוקפק. המפתחים התמקדו הכל ברעיון שמאחורי הסדרה, כלומר, האפשרות של השחקן לצייר את דמות הגיבור בעצמו וכן סדרה של אובייקטים שימושיים יותר או פחות בתוך המשחק. הבעיה היא שגם אלמנט זה, שעלול להיות מוצלח, צריך להתמודד עם שורה של מגבלות גדולות יותר או פחות: ראשית העובדה שה-Wii-mote אינו מתאים במיוחד לציור, שנית חוסר התמיכה בתרגול כזה שמאפשר להתגבר על אי דיוק. ממרכיב יסודי, קטעי הציור הופכים במקום זאת לזמן מת שרוצים להימנע ממנו, אבל לטובת מה? כי מסביב יש מעט מאוד ממה לשמוח: גרפיקה בינונית, התנגשויות לא מדויקות, מבנה משחק פשוט מדי וליניארי. ניסוי לא מוצלח, בקיצור.