דדפול 2: הביקורת

בעל פה מגעיל, וולגרי, ילדותי: כשהגיע כמו בריח מן הכחול לפני שנתיים, דדפול, בהשראת דמות הקומיקס של מארוול באותו השם שנוצרה ב-1991 על ידי פביאן ניסיזה ורוב ליפלד, הייתה הפתעה לכולם: למי ש הפיקה אותו, או פוקס המאה ה-20, שהשקיעה 58 מיליון דולר כדי להרוויח כמעט 783, אלה שקיוו להתפרצות סרטי קומיקס ואלה שעדיין לעגו ריאן ריינולדס על גרין לנטרן הפחות מוצלח.תרצו או לא תרצו, סרטי קומיקס עדיין מתים קשה: זה מודגם על ידי הרווחים הסנסציוניים של Avengers: Infinity War, כמו גם העובדה שהז'אנר עובר מוטציה לצורות שונות, והופך לשפה קולנועית חדשה בפני עצמה, האפוס של זמננו. מוולברין הפיכתה לגיבורה של מערבון בלוגאן, ועד לת'ור המאמצת את הקומדיה בת'ור: ראגנארוק ועד לנוקמים מביימת טרגדיה יוונית על סטרואידים,גיבורי על משכתבים את ההיסטוריה של הקולנוע.

דדפול אינו יוצא דופן, בים הגיבורים הזה הוא החתרני והחריג ביותר: כמעט טיפש, לא מתפקד, בכלל לא מעוניין להציל את העולם, הדמות שמגלם ריאן ריינולדס היא גיבור העם, או יותר נכון אנטי-גיבור, כי הוא חושב, אומר ועושה את אותם דברים שהציבור חושב, אומר ומקווה שלא יעשה. דדפול הוא זין פזיז ומלא פגמים: איך אפשר שלא להזדהות איתו במקום עם סופרמן מושלם ונצחי?

דדפול 2: ראיין ריינולדס מגיע לרוברט דאוני ג'וניור.

שנתיים אחרי הסרט הראשון, שנמשך יותר מעשר שנים ונחשק מאוד על ידי הגיבור ריאן ריינולדס, שגם הפיק אותו, מגיע כעתDeadpool 2, בבתי הקולנוע האיטלקיים מה-15 במאי. לאחר שהטמיע את אפקט החידוש, הפרק השני - שהפסיד בריצה טים מילר, מחבר המקור, הוחלף על ידי דיוויד ליץ', במאי ג'ון וויק ו-Atomic Blonde - נאלץ להתגבר על חרדת הביצוע: איך מצליחים להכות את המטרה ב פעם אחרת, עכשיו כשהציבור מצפה לבדיחות על מין ולמפולת של קללות, בלי לעוות את הדמות ובו בזמן לבנות סיפור שיכול לעמוד?

התשובה היא ריאן ריינולדס. השחקן הקנדי, אחרי שנים של קומדיות לא בנות קיימא (ששיא צאצאיהן מורכב מהמערכונים עם סנדרה בולוק) הצליח להעניק חומר לדמות ששייכת לו לחלוטין, לה החדיר כריזמה רבה ובתמורה הרוויח ממנה. . קשה לומר איפה דדפול מסתיים והשחקן מתחיל:בדיוק כמו טוני סטארק של רוברט דאוני ג'וניור, ריאן ריינולדס הוא עכשיו דדפול. בזכותו יש לסרט קוהרנטיות המסוגלת להחזיר אותנו מיד לאווירת הפרק הראשון, מבלי שנצטרך להכניס מחדש את הדינמיקה של הדמות, כדי שנוכל להתרכז לגמרי בסיפור.

ילד גיבור שרוצה משפחה

אחרי הומאז' מהנה לעמיתו וולברין, המכה מגיעה מיד: הדדפול הזה נואש ולא רוצה להתמודד עם הסבל שלו. הגעתו של חייל מהעתיד לשנות את העבר (מישהו אמר קטלנית?), קייבל (ג'וש ברולין), לעומת זאת, מבלבלת את תוכניות המוות של הגיבור ומכניסה אותו לדרכו של ילד, ראסל (ג'וליאן דניסון), שמכנה את עצמו Firefist על יכולתו לייצר להבות מידיו. נחוש לא לתת למוטנט הצעיר לעבור לצד האפל, ווייד מוצא שוב אנרגיה, מבין שזה בסדר, אולי הוא לא מסוגל (ואפילו לא רוצה) להציל את העולם, אבל נער ארור בבעיה של משבר הורמונלי יכול לנסות לנהל אותו.

דדפול השני הזה בוגר יותר באופן בלתי צפוי: להוט להפוך לאבא למרות שהוא עדיין ילד, הרבה יותר קשוב לגיוון (אנחנו מדברים על גיבורי על הסובלים מעודף משקל בניגוד לאלה המוגדרים תמיד בקולנוע ובנייר, הגיבור עצמו מעוות ומעדיף ללבוש מסכה אפילו בשביל זה) ולקונספט של משפחה מורחבת. עומק שמדולל בים של אשכים משופשפים בפניו של היריב, קללות וסצנות אקשן.

ג'וש ברולין: ערבות

מה יהיה גיבור, או יותר נכון אנטי-גיבור, בלי אנטגוניסט ראוי לשמו? עכשיו בתחום סרטי הקומיקס, ולא רק, ג'וש ברולין הוא ערובה: עדיין בבתי הקולנוע עם הנוקמים: מלחמת האינסוף, בו הוא מגלם את תאנוס הנורא, גוני לשעבר כאן מוצא את עצמו בתפקיד הקשה של מקשה אחת. דמות שחייבת להיחלץ בטונים קומיים. האתגר מנצח במידה רבה:כבלים עובדים, יחד עם דדפול אפילו יותר.

בין דקירה בבאטמן לסופרמן (שוב למרתה, לאמהות האלה לעולם לא יהיה שלום), בוולברין הנ"ל, ב"נוקמים" ורבים אחרים (הדיאלוג שמעמיד בספק את הסרט ראיון עם הערפד אני יפהפה),דדפול 2 בונה בסיס איתן בין גאג אחד למשנהו ומניח את הבסיס לפרק שלישי אפשרי. מובן מאליו שגם הפעם חיוני להישאר בחדר כשהקרדיטים מגיעים: לא תצטערו.

מסקנות

דדפול 2 מוצא בגרות גדולה יותר מהפרק הראשון, ומתמודד עם נושאים רציניים כמו הרצון לאבהות מבלי לוותר על הטונים הקלילים יותר של קומדיה מטורפת. גיבור העל הכי חסר כבוד חזר בגדול.