בואו כולנו נרקוד עם הביקורת של Just Dance 2018

קשה למצוא משהו שמקפיד יותר על העיקרון של "יותר מאותו הדבר" מאשר פרק חדש בסדרת Just Dance, כפי שהדגימה גם מהדורת 2018 החדשה.מאז המצגת ב-E3:הסדירות שבה משחק הקצב של יוביסופט מציג את עצמו בשוק זהה כמעט לזו של כותרי ספורט EA או 2K, אך בעוד שהאחרונים מוצדקים חלקית על ידי ההתקדמות הטכנולוגית של הסימולציות, כמו גם על ידי החידושים שהביאו השינויים לאליפויות הספורט השונות של השנה בשנה, עבור Just Dance זה בעצם עניין של רענון קטלוג שירים והוספת כמה מצבים.למעשה, אפשר לתהות אם כל זה לא קצת אנכרוניסטי, בהתחשב בכך שהשקת שירות המנויים Just Dance Unlimited הייתה צריכה להפוך את השימוש בפרקים חדשים שיצאו לשוק מדי שנה למיושן., אבל ברור שהסדרה הזו ממשיכה להיות רווחית ביותר עבור Ubisoft, עד כדי כך שההפצה שלה בערוצי השוק הקלאסיים אינה מוטלת בספק אפילו עם מבנה מנויים מבוסס כעת.

סימן נוסף לפוטנציאל הגדול הזה שיש למשחק בשוק ולרצון לנצל אותו במלואו הוא כמות הפלטפורמות שבהן זמינה Just Dance 2018, כולל כמובן גם את גרסת ה-Switch החדשה וגרסאות ה-PlayStation 4 וה-Xbox One. המהדורות ל-PlayStation 3, Xbox 360, Wii U ואפילו Wii, האחרונה היא מהלך מוזר אך למעשה תקף בהתחשב בבסיס המשתמשים שעדיין מחזיקים בקונסולת נינטנדו בבית ושמייצגים קהל שעדיין פעיל עבור Just Dance, אשר זמן רב נשאר אחד מה הכותרים הנמכרים ביותר בפלטפורמה זו. למרות השפע הזה של גרסאות שונות, המשחק נותר זהה במהותו, כאשר רק מערכת הזיהוי המשמשת להערכת תנועות השחקנים משתנה. בסקירה זו אנו עוסקים ספציפית בגרסת ה-Switch, שנחשבת כנראה לעיקרית עבור Just Dance 2018 ומצוידת, בניגוד לכל האחרות, בכמה מאפיינים מוזרים.

רקדני טרקלין

Just Dance המשיך להישאר קבוע באופן מהותי כבר תשע שנים, החל מהפרק הראשון מ-2009 ועד לפרק הנוכחי. הגישה של יוביסופט לכל פרק חדש היא הדרגתית, מוסיפה תכונות חדשות למכניקה הבסיסית ומודרנית של קטלוג שירי הריקוד שנה אחר שנה עם הלהיטים האחרונים של הרגע, תמיד שומרת טוב בקרנט העצום של סינגלים היסטוריים שהם מתאימים במיוחד טוב לרקוד. על מבנה המשחק עצמו נוכל מאוד להתייחס למה שנאמר בסקירת Just Dance 2017לפיכך: זהו משחק קצב שרואה אותנו משכפלים את הכוריאוגרפיות המיוצגות על המסך על בסיס שימוש במערכות שונות לזיהוי תנועה, עם הערכה מתמדת של הביצועים שלנו אשר קובעת לאחר מכן את הניקוד הסופי ואת האפשרות לפתוח ולגשת לתוכן נוסף או פשוט לזכות במשחק מרובה משתתפים, אבל המטרה של Just Dance היא בכלל לא תחרות.מדובר במתן תמריץ לרקוד, ולמי שיש לו נטייה מינימלית לתנועת גוף קצבית זה יכול לייצג שיטה מצוינת לקום מהספה ולהתפתל קצת לצלילי מוזיקה, נהנים ואולי אפילו לומדים כמה צעדים.

מסיבות אלו ברור ש-Just Dance הוא בעצם כותר מזדמן, משחק מסיבה שחורג מכל קנון של משחקי וידאו וקרוב יותר למעין משחק לוח שבו הקונסולה פועלת אך ורק כאמצעי טכנולוגי שבאמצעותו ניתן להתממשק עם מה. קורה על המסך. הוא נולד כמוצר שתוכנן במיוחד עבור השלט-רחוק של ה-Wii אבל עם הזמן הוא הצליח להסתגל היטב למערכות זיהוי התנועה השונות, במיוחד עם Kinect (לפחות לפני מותו הסופי), אבל אז מצא דרך גם להתיר עצמו מהציוד ההיקפי השונות עם השימוש באפליקציית הסמארטפון, גם אם הניצול של האחרון תמיד נשאר קצת בספק בהתחשב בסכנת הריקוד תוך כדי אוחזת הטלפון ביד. כל מגוון הפתרונות הזה גם מעלה כמה חשדות לגבי הדיוק בפועל של חישת התנועה: ל-Switch Joy-Cons עצמם אין מערכת זיהוי מרחבית אמיתית כמו ה-Wii או ה-Kinect, המסתמכות במקום זאת על מד התאוצה, כך שלא ברור כיצד המשחק מבסס את הקוהרנטיות של תנועות השחקן והספק הוא שזה קורה בצורה מאוד משוערת.

שפע של תוכן

הדקות הראשונות של המשחק עשויות להצביע על מגבלה מסוימת של תוכן, אבל פשוט השלם כמה מפגשים כדי לפתוח את הקטלוג וממש לגרום לתפריטי המצבים והשירים להתפוצץ. עכשיו, מי שכותב את הביקורת הזו הוא לא בדיוק חובב מוזיקת ​​ריקודים או נגזרות, אבל קטלוג השירים מציג מגוון גדול של אמנים והשפעות מוזיקליות, מספיק כדי להיות מסוגל לומר שהוא באמת מתאים לכל הטעמים. זה גם רק עבור מה שנוגע ל40 שירים נמצאים ברשימת הרצועות הבסיסית, בעוד שהאפשרויות הופכות כמעט אינסופיות בהתחשב במעל 300 השירים בשירות המנוי Just Dance Unlimited, זמין בחינם למשך שלושה חודשים עם רכישת המשחק ולאחר מכן עוברים למנויים (4.99, 9.99 ו-29.99 יורו לחודש, שלושה חודשים או שנה בהתאמה). אין טעם לעשות כאן רשימות, אנחנו מפנים אותךאתר רשמי לרשימה המלאה של רצועות במשחק ומידע על קטלוג Unlimitedושפטו בעצמכם, מה שאנחנו יכולים לומר הוא שהמבחר הוא באמת מדהים ומותאם בצורה מושלמת למשחק באמצעות כוריאוגרפיה מעולה.

מצב המשחק הראשי נשאר Just Dance, המאפשר לך לנגן את השירים בנפרד ביחיד או מרובה משתתפים מקומי, בעוד מרובה משתתפים מקוון נגיש במצב רחבת הריקוד העולמית. למרות שהמכניקה נשארה זהה, באופן עקרוני, יש כמה וריאציות שמגבירות את העניין במשחק: חידוש מוחלט מיוצג על ידי מצב הילדים, שמפשט מעט את העניינים ומציג רפרטואר המתאים לאנשים צעירים יותר, המאשש את אופיו של כותרת מתאימה לכל המשפחה. מצב ה-Machine הוחלף ב-Dance Lab, שמעמיד אותנו מול סדרה של מבחנים מוזרים למדי, בהם אנו מוצאים את עצמנו מדמים סדרה של מחוות ותנועות נושאיות בתוך רמות פרוגרסיביות. גם מצב ה-Fitness עדיין קיים המאפשר לראות את הקלוריות הנשרפות בקצב המוזיקה ובכך נותן אלמנט "בריא" לכל דבר.

ברור שאין מצע נרטיבי בכל זה, אבל תחושת התקדמות ניתנת על ידי התקדמות ברמות הניסיון ועל ידי אוסף ה"מוג'ו", המיוצג על ידי מטבעות זהב שניתן להשתמש בהם במעין מכונות אוטומטיות להשגת תגמולים שונים כגון אווטרים, פריטי קוסמטיקה, שירים, רמות מעבדה ועוד. העובדה שהמשחק מציע משימות יומיות להתמודדות, עם בקשות מיוחדות מבחינת ביצועים שיש להשלים כדי להשיג מוג'ו נוסף, היא גם מערכת לתת תחושה של אבולוציה לכל דבר ולהחיות עוד יותר את העניין במשחק גם ב- לטווח ארוך.תשומת לב מיוחדת ניתנה לגרסת ה-Switch, שמתגלה בהשוואה לאחרות כמעין מהדורת דגל ל-Just Dance 2018.זהו למעשה משחק המתאים במיוחד לקונסולת נינטנדו, בין הנוכחות של ה-Joy-Con כציוד היקפי סטנדרטי לבין פוטנציאל המולטיפלייר המוכר שלו.

לכן זה לא מפתיע לראות את ההקדמה של כמה שירים נוספים, כולל אחד המבוסס על מריו כהדגמה נוספת לקשר בין Ubisoft לנינטנדו לאחר חווית Mario + Rabbids, ומעל לכל הנוכחות של מצב שנקרא "Double Rumble", המבוסס על שימוש בו-זמני של שני Joy-Cons על ידי שחקן בודד. זה פותח פתח לכוריאוגרפיות ותנועות מורכבות ומיוחדות יותר, שבמקרה הזה מקבלים מאפיינים נושאיים בחיקוי של יצירות שונות באמצעות מחוות אופייניות, כמובן תמיד תמיד בקצב המוזיקה. מרכיב ייחודי נוסף של גרסת ה-Switch הוא התמיכה ב-HD Rumble, עם הרטט הפנימי של ה-Joy-Con שתמיד נוכח ופעיל במהלך המשחק, נותן תחושת קצב נוספת לכל דבר. ברמה הטכנית, לשאר, אין הבדלים ניכרים בהשוואה לפרקים האחרונים בסדרה, עם הסגנון הגרפי הצבעוני והניגודי הרגיל, על מנת למקד את תשומת הלב בצלליות כדי להבין טוב יותר את התנועות שיש לבצע אך בלי לוותר על מרהיב מסוים של הכוריאוגרפיות בווידאו.

מסקנות

שנים חולפות, אבל Just Dance נשארת בעצם אותו הדבר, גם כי לא נראה שהוא צריך זעזועים גדולים כדי לעשות את מה שהוא צריך לעשות הכי טוב שאפשר. Just dance 2018 הוא יותר מאותו פר אקסלנס, הרחבה כמותית של הפרק הקודם שמגבילה את עצמה בהבאת שירים חדשים לשולחן וכמה וריאציות על הנושאים שכבר הוצעו במצבים המשניים השונים, ועדיין מביאה איתה את כל נקודות החוזק ההיסטוריות של הסדרה. עם זאת, בכל זה הוא נראה מצוין, במיוחד הבכורה ב-Switch, עם המאפיינים המיוחדים שלה ובוודאי השימוש המועדף על קונסולת נינטנדו, אם כי הדיוק בזיהוי התנועה של ה-Joy-Con מפוקפק בלשון המעטה. עם זאת, אפשר לתהות האם לא עדיף, בשלב זה, לחשוב מחדש על כל מבנה הסדרה במונחים של שירות מנוי, לאור קיומו של Unlimited, במקום להמשיך בהשקת פרקים חדשים על בסיס שנתי אשר פשוט לחדש את רפרטואר השירים או קצת יותר.