לא נמאס לחזור על כך ש- Middle-earth: Shadow of War מבטיח עד למועד ההשקה, אבל עבודתם של וורנר ומונולית שיפרה אלמנטים שחורגים מהמשחקיות, ו"בנתה מחדש" עולם משחק מרתק ככל שיהיה היה, היא מעולם לא הצליחה למצות את הפוטנציאל העצום של היקום הטולקני בקודמו. השינוי שאולי הכי העניק חיים חדשים לרקע נרטיבי חלש בתחילה הוא בדיוק אותה מערכת נמסיס שבהתחלה הסיחה את דעתו מהסיפור יותר מכל אלמנט אחר, נועדה כעת להחיות את הנרטיב עם דמויות מרובדות ומאופיינות היטב, והחוצה של תוכניות.יתרה מזאת, כדי לדון איתנו בעניין, מצאנו אורח יוצא דופן: טרוי בייקר, כיום שחקן קול בעל שם למספר עצום של משחקים, שיש לו תפקיד הרבה יותר חשוב בפרויקט הזה מזה של "קול" פשוט.הנה מה שהוא אמר לנו, ולמה אנחנו צריכים לצפות מתואר שאפתני הרבה יותר ממה שקדם לו.
תזמורת שחקנים
בייקר הוא איש כריזמטי, זה בלתי עוררין, מתנשא לרמות שגובלות ברוגז, אבל ברור עד כמה הוא מאמין בפרויקט כשהוא מדבר, כי בין חביבות למשפט קלישאתי מדי פעם עיניו מאירות .את הסיבה קלה לומר, בצל מלחמה הוא כבר לא רק המדוב של טליון, אלא יש לו בפועל תפקיד של רכז השחקנים, מעין במאי שמעורב בניהול הקולות והדמויות, וזה מאוד הכרחי. בכותרת כמו זו.הנמסיס אחרי הכל מביא לידי ביטוי מספר מוגזם של גורמים, המשפיעים גם על ההלוכה הלוך ושוב בין טליון לבין אינספור הדמויות בהן הוא פוגש: בייקר נאלץ אפוא לכוון את עמיתיו כדי להפוך חילופי דברים כאלה לטבעיות, ועד כמה שניתן יריבויות ובריתות שהגיבור יוצר עם מעשיו בעולם המשחק הנרחב מספיקות. "אני חובב שר הטבעות מאז שהייתי קטן", הוא אמר כששוחחנו, "אז בשבילי זה אתגר חשוב ומרגש לתת צורה לסיפור הזה בצורה כזו, ולאינטראקציה עם המעריצים גם מרגש אותי כשביקורת חדשה". מצד שני, טרוי הטוב בוודאי שמע הרבה מבסיס המעריצים הקשה והטהור ביותר של טולקין, בהתחשב בכך שיצירותיו של מונולית לוקחות יותר מכמה חירויות בכל הנוגע למיתולוגיה של אפוס הפנטזיה האגדי של המחבר כעת. "זה בסדר", הוא מסביר, "כי זה נכון שיש את התשוקה הזו, וזה מרגש לראות את זה ממעריצים משני הצדדים". כשהוא מדבר על חלוקת המעריצים הוא כמובן מתכוון גם לאלה שאימצו לחלוטין את התואר, ויצרו בסיסי מעריצים קטנים המוקדשים לכמה אורקים שיצרו מערכת Nemesis (כמו ה-Ratbag הבלתי נשכח מ-Shadow of Mordor, כביכול). כעת, כשהמערכת השתפרה, נראה שהתגובות של השחקנים הפכו לוהטות עוד יותר, וגם הוא וגם הצוות מצפים לראות כוכבים פרוצדורליים קטנים שנולדו בין האויבים הרבים שמציע המשחק.
להחיות את היקום
העבודה שנעשתה על הקולות של האורקים שנוצרו באופן פרוצדורלי היא אפוא מרשימה, אבל היא רק חלק מצונאמי של שיפורים שמטרתם להפוך את החוויה הכוללת לסוחפת מתמיד, כל עוד אתה כנראה "עוצם עין אחת, ואז את השנייה "תיזהר" מדי על מהי נאמנות ליצירה הספרותית (דבר שביקר לא אמר בראיון, אבל נראה לנו בלתי נמנע, בלשון המעטה, בהתחשב בכיוון הכותרת).לדוגמה, חוסר המגוון במפות של Shadow of Mordor נעלם, והוחלף בסדרה של מיקומים שנועדו להציע אינטראקטיביות רבה יותר, לפעמים מכילים גם ערים אנושיות ומגוונות כראוי מבחינת הגדרות (יש אזורים מושלגים והרים, או מקומות מרמזים כמו Cirith Ungol, מעין עיר בעננים).אזורים גדולים אלו, אם כן, יכולים להיכבש בכל סדר שתרצו, ולאכלס אותם על ידי שבטי אורקים שמנהגיהם משפיעים על הנמסיס, תוך שינוי המאפיינים הפרוצדורליים של דמויות אורקים מסוימות בהתבסס על המנהגים והנטיות של אזור מסוים. זוהי צורה מוזרה אך מעניינת של "תרבות אורכית", שהיא חשובה אך בתורה אינה מצליחה לייצג את אבן הפינה של הנמסיס החדש: למשל, מערכת פנימית שיוצרת יחסי אהבה היא מרכזית יותר בפרק זה - שנאה בין השחקן והאורקים השונים (אפילו הנשלטים שבהם עדיין היו אויביכם בהתחלה) המסוגלים להוביל כמה מהעוזרים שלכם לבגוד, להיבגד או להפוך למגינים בלתי מעורערים של האימפריה הקטנה שלכם למקרה שתחליטו להציל אותם מספר פעמים ולהפגין חשיבותם בעיני שאר הסגנים לאחר קרב קשה (שאפשר לעשות זאת גם בקידום פשוט בתוך הצבא, למשל). אפילו סוגי האויבים הורחבו עם הצגתם של האולוג-האי, טרולים גדולים וחכמים במיוחד שגורמים ל-uruk-hai קלאסי להיראות כמו מקל לחם, ומתהדרים בשגרות התנהגות שונות מאוד מאלו של עושי דבר טיפוסי. התוצאה הסופית היא עולם בטרנספורמציה מתמשכת, שמשתנה והופך פחות או יותר בלתי מסביר פנים על סמך פעולות השחקן ומאוכלס אט אט בשפע של אורקים צבעוניים, בלשון המעטה, מוכנים לבצע שינויים מאוד אישיים במבצרים השונים קרבות רבים.כדי להשיג תוצאה דומה, מונולית היה צריך להתמודד עם המצב חזיתית ולהתגבר על כל מחסומים שנכפו על עצמם הקשורים לעבודתו של טולקין.יצירת משחק וידאו כזה פירושה לזרוק את הלב מעל המכשול, גם אם זה אומר להקריב את ההיגיון של קשרים ישירים מסוימים - בלתי נמנעים - עם שר הטבעות. בייקר עצמו, למרות האהבה המוגזמת שהובעה לחובבי הקלאסיקות, הצהיר שהוא לא מרגיש "חסום" על ידי המורשת הטולקניאנית ושהוא רוצה לעשות את שלו בלי הגבלות מוגזמות. כעת נותר לראות האם כל זה יוביל ליצירת "עולם בתוך העולם" חזק דיו לעמוד בתגובת נגד אפשרית; מה שבטוח הוא שעד כה ההפגנות שראינו היו כולן מבחני כוח בולטים, וככל שאנו מתקרבים לשחרור כך אנו בטוחים יותר. כל שנותר הוא לחכות ולראות אם המספר העצום הזה של אלמנטים באמת מוזג ליצירה בלתי ניתנת לערעור. לדורות הבאים המשפט המפרך.
