חיוכים מרים

We Happy Few, או "We few, we happy few", ציטוט מתוך הנרי החמישי של שייקספיר המסמל אחווה לנשק, רוח של אומה שיודעת להתאסף בעתות קושי, סמל לאחדות נגד אחרים אשר ב- ידיים לא נכונות יכולות להפוך לצד האפל של כל ממשלה שמנסה לשמח אותנו בכל מחיר: דיסטופיה שבה כל קול מנוגד מתבטל בצורה הגרועה ביותר.זה בדיוק מה שעוסק ב-We Happy Few, כותרת באמצע הדרך בין רווגליק להישרדות שיאלץ אותנו לברוח מעיר שבה שכונה אחת מלאה באנשים משוגעים והשנייה עם אנשים מסוממים, לא נורא!

We Happy Few מבקש מאיתנו להילחם כדי לא להיות מאושרים בכל מחיר

ברוכים הבאים לוולינגטון וולס

אלו שנות ה-60 המתנדנדות, אבל במקום להיות מרכז אהבה חופשית, מוזיקת דיסקו ומהפכות תרבותיות, אנגליה נמצאת במלחמה עם ברית המועצות במה שמכונה מלחמת העולם השלישית. אנחנו לא יודעים את התוצאה, אנחנו רק יודעים שאנחנו ליד עיר שנמצאת על אי קטן בשם וולינגטון וולס.

כולם בעיר גבוהים על ג'וי, סם שגורם להכל להיראות יפה ומאפשר לך להתעלם מההשלכות המוסריות של המעשים שלך; בקיצור, זה גורם לך להרגיש כמו מישהו שמנסה לשנות את העולם על ידי סימון לייק בפייסבוק. מי שלא לוקח סמים או מי שנשאר מכור מדי, מה שמכונה "טובעים", מוגלים לקצה העיר באזור שנראה נהרס בהפצצות, נאלץ לחיות בין הריסות, פרנויה ו נשאר חיים נורמליים. זה במקרה הטוב, אחרת המשטרה תטפל בזה עם האגפים. המטרה שלנו היא להיכנס לוולינגטון וולס ואז לברוח, לפני שהעיר תתמוטט עקב שימוש מופרז בג'וי. כדי לעשות זאת נצטרך לגנוב, להרוג, להסתיר ולעתים לקחת מנות של שמחה מספיקות כדי לשלב אותנו אבל לא כל כך חזקות שיתנו לנו הזיות או יהרגו אותנו.ההיבט המרתק ביותר של We Happy Few מיוצג ללא ספק על ידי התפאורה בהשראת הנושאים של Swinging London של שנות ה-60, מערבבים אותם עם השראה קודרת שכנראה הגיעה מ-BioShock והרעיון של חברה מושלמת ירד לטמיון. בימים אלה של מתח עולמי, הנושא המרכזי של המשחק הוא ללא ספק עדכני, שמספר לנו על חברה שבה האימה נמצאת סביבנו, אבל הבחירה להתעלם ממנה יותר מדי מובילה לניתוק מהמציאות, להשאיר אותה למישהו. משהו אחר לבחור עבורנו, בזמן שהוא נועל אותנו בכלא מוזהב שבו אנחנו משלים את עצמנו שהכל בסדר. בסך הכל, עוד יום יפה בוולינגטון וולס!

התעוררויות תת קרקעיות

האלטר אגו שלנו נקרא ארתור הייסטינגס, עובד שצריך להסיר מאמרים עצובים מעיתונים. בדפדוף בארכיון ארתור נתקל ביצירה ישנה על המלחמה שמדברת על אחיו, עצב הזיכרון מוביל אותו להפסיק לקחת את ג'וי ולראות את המציאות הנוראה שאופפת אותו. מתגלה על ידי עמיתיו, הוא נאלץ לברוח ולהסתתר מחוץ לעיר. המשחק מתחיל במקלט תת קרקעי, בו נוכל לאסוף את המשאבים הראשונים כדי להתחיל לחקור את פני השטח: בקבוק מים, נשק ראשוני, כמה חתיכות מתכת, כמה סרט דביק וכמה מנות.

בהיותנו נוכלים, כל מוות יאפס לחלוטין את ההתקדמות שלא נשמרה ויערבב מחדש את התרחישים סביבנו, כך שבכל פעם יהיו לנו דברים שונים ונצא בתרחיש אחר.בהיותנו גם משחק עם מרכיבי הישרדות חזקים, נצטרך לסרוק מיד את הסביבה כדי למצוא משאבים שימושיים ליצירה: חלקים מכניים, סוללות, כדורים להרעלת מזון, מים נקיים, צמחי מרפא ונשק יעיל יותר. כדי לישון נוכל לחזור למרתף או לנמנם בבתים מסביב, על אחריותנו בלבד. כן כי לטבעונים תהיה התנהגות בלתי צפויה כלפינו. חלקם ילכו לאיבוד בזיכרונות של חיים מאושרים, אחרים כועסים מאוד ומוכנים להתפרץ על זרים, ואחרים אפילו יהיו מאורגנים בכנופיות ולכן יש להימנע מהם לחלוטין. הלחימה של המשחק מבוססת למעשה לחלוטין על זרועות צד וסיבולת: אם אתה מוקף קל מאוד למות תחת ברד של יריות שמגיע מכל עבר או להישאר פצוע ומדמם, ללא תחבושת לרפא את עצמך איתה. הדרך הטובה ביותר לשרוד היא לקיים גישה רגועה, להתחבא כשאפשר, לברך את מי שאתה פוגש כדי לנטרל כל גישה עוינת, לגנוב רק כשלא רואים אותם ולהכות מאחור. בהשוואה לפעם שניסינו אותו לפני זמן מה, המשחק נותר ללא שינוי במהותו, אך נוספו כמה פרטים קטנים שהופכים אותו לפחות דרקוני בקושי.בינתיים, הוצגו קווסטים קטנים המאפשרים לך לחקור את המשחק עם מטרה, ואז ישנה אפשרות שלא בהכרח תצטרך להרוג כל טובע שאתה נתקל בו, כדי להקל על המשחק אם אתה לא יכול או לא רוצה להילחם ברציפות. כאמור, ישנן כמה משימות קטנות שנתקלים בהן תוך כדי חקר הסביבה של וולינגטון וולס והן מכינות להמשך המשחק. למשל, ברגע שנגיע לאחד מהמחסומים השומרים על הכניסה לעיר, נמצא אותו ללא שומרים וללא חשמל. ההזדמנות מפתה, אבל קודם כל נצטרך לתדלק הכל. לשם כך נצטרך להציל בחור שעומד לחטוף מכות בקרבת מקום על ידי שלושה בריונים, אז מתוך הכרת תודה הוא ייתן לנו סוללה. עכשיו כל מה שנותר לעשות הוא לקחת סמים ולהיכנס לעיר!

שַׂמֵחַ! שלאלה!

הסביבה מעניינת, אבל הלב האמיתי של המשחק הוא כניסה לוולינגטון וולס. בעיר אסור להיות עצוב, מרושל ושונה מ"נורמליות", ולכן נצטרך למצוא בגדים מתאימים, או להכין אותם עם מערכת היצירה של המשחק, ולבלוע כדורי Joy כדי להימנע מלעורר חשד.ההשפעה של נטילת התרופה היא ללא ספק אחת התכונות הטובות ביותר של המשחק.לאחר השימוש ב-Joy, הפרחים יהיו צבעוניים יותר, השמיים כחולים יותר, האנשים יפים יותר, הרחובות נקיים והבניינים נקיים מפגמים, נלך באוויר שמח ואפילו טון הקול שלנו יהיה צווחני יותר. .

למעשה אפשר לומר שהמשחק האמיתי מתחיל ברגע שהגענו לעיר, כי כאן המצב נעשה קשה יותר והאויבים קשים יותר, יתרה מכך כמעט לעולם לא נוכל להשתמש בכוח, אלא אם כן אנחנו נמצאים במקומות מבודדים, כי תמיד יהיה מישהו מוכן להזעיק את השומרים. למזלנו, גם בעיר יהיו מקלטים שנוכל להשתמש בהם כדי להסדיר את הנשימה ולשנת לילה טובה, אבל בדיוק כמו נמלט אמיתי, מה שידחוף אותנו לקראת הסיכון יהיו הצרכים העיקריים שלנו, כמו מזון ומים. ותשע פעמים מתוך עשר נמות דווקא כי או שלא הצלחנו למצוא אותם בזמן או כי התגלינו תוך כדי גניבה מהמטבח של מישהו ולא הצלחנו להימלט. בכך המשחק מושלם לחלוטין בשחזור שלו של מציאות מטרידה ומפוקחת, צעיף מזויף של נורמליות שמסתיר התעללות, אלימות ושליטה חברתית. הקרדיט מגיע גם למסכות המבעיתות שעוטות האזרחים, חיוכים מאולצים ועיניים פעורות, סמל להכחשת האימה והרצון להסתכל לכיוון השני. אבל We Happy Few לא ניזון מפחד בלבד, כמו כל הישרדות/נוכל שמכבד את עצמו, התואר הזה מורכב למעשה בעיקר מתסכול, לאור דרגת הקושי הגבוהה הנדרשת כדי לשרוד.מי שנשאר מוקסם מהתפאורה יודע שיעמוד מול משחק די קשה, אבל מצד שני לא יכול להיות אחרת.עד כמה שהמפה תהיה פרוצדורלית, מטרת המשחק היא תמיד לברוח מוולינגטון וולס וגם אם תרצו לשנות את הגישות ממשחק למשחק, בקושי תשחקו אותו מחדש ברגע שהשגתם את המטרה, אז קצת קושי הכרחי לחלוטין. We Happy Few הוא ניסוי מעניין, משחק שיודע לערבב דינמיקה הישרדותית, מסר חברתי וקורט אקשן. ללא ספק לא מדובר בתואר לכל אחד, אלא מיועד למי שיש לו סבלנות, אוהב לשחק בהתגנבות ובמצבים בהם סיכויי ההצלחה נמוכים. עם זאת, ממש לא מומלץ למי שמעדיף משחקי פעולה ופתרונות מבוססי התנגשות. וולינגטון וולס לא אוהב אנשים אלימים!